הודו | פרשנות

ממדינה נחשלת למעצמה פיננסית: הודו חוגגת 75 שנות עצמאות

היא מעצמה דיגיטלית שבה מתרחשות 40% מכל העסקאות הפיננסיות בעולם, אבל השחיתות ״אוכלת כל חלקה טובה בה״ • להודו יש סיבה למסיבה, אבל גם לא מעט סיבות לתהייה • היא תהיה ארץ מפותחת באמת רק ב‏־2047, אומר נרנדרה מודי

רה''מ הודו נרנדרה מודי / צילום: Reuters, Adnan Abidi
רה''מ הודו נרנדרה מודי / צילום: Reuters, Adnan Abidi

הודו תלשה עמוד מן הנרטיב הישראלי, ביודעין או שלא ביודעין. היא החליטה להצמיד צער עמוק לחגיגה הגדולה. השבוע היא ציינה בפעם הראשונה אבל לאומי ביום שלפני יום העצמאות.

״יום הזיכרון לזוועות החלוקה״ צוין ב־14 באוגוסט. את החלוקה יזמו ב־1947 הבריטים, לפני שפירקו את האימפריה. שתי מדינות ירשו את קיסרותם, הודו ופקיסטן. אולי 15 מיליון בני אדם, מוסלמים והינדו, נעקרו מבתיהם. מקובל להניח שלפחות מיליון נטבחו. הפצעים מעולם לא הגלידו.

מוראות החלוקה מצדיקים אבל וזיכרון. אבל השינויים בלוח השנה אינם מיועדים רק להנציח; הם מיועדים להבאיש את ריחם של האשמים. בבית המשפט (המטפורי) של נרנדרה מודי, ראש הממשלה הכול־יכול של הודו, האשמה נופלת על מנהיגי מפלגת הקונגרס, שיסדה את הודו.

מלחמה בלתי פוסקת יש למודי עם קודמו, ראש הממשלה הראשון, ג'ווהרלל נהרו, שמת לפני כמעט 60 שנה. קשה להאמין וקשה להבין את עוצמת השנאה. אלמנת נכדו של נהרו ונינו עומדים כיום בראש שרידיה של מפלגת 'הקונגרס'. מודי עומד בראש 'מפלגת העם' (BJP), שהיא ההיפך הגמור מן הקונגרס: ימנית, לאומנית, דתית.

נבכי מוחו שלשליט סמכותני

אנחנו חיים בזמנים משונים, שבהם מעצמות־על גרעיניות גמרו אומר לשרטט מחדש את המפה. אמנם קשה להאמין שהודו זקוקה באופן דחוף ל-400 מיליון מוסלמים נוספים (יש לה כבר 200 מיליון משלה), אבל החודשים האחרונים לימדו אותנו מה קשה המשימה של חדירה אל נבכי מוחו של שליט סמכותני.

מודי אינו פוטין ואינו שי ג'ינפינג. בהודו עדיין יש הרבה יותר מרכיבים של דמוקרטיה ממה שיש בשתיים האחרות. אבל בתשע שנות שלטונו של מודי (עוד היד נטויה), תווית ״הדמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם״ התחילה להתקלף מהודו. להתקלפות הזו יש ביטויי מקרו ומיקרו. מנהיגי מפלגת הקונגרס המובסת והמצטמקת נחקרים שתי־וערב במשרדי הבולשת על הלבנת כספים. הם אינם אנשי האופוזיציה היחידים המובלים לתחנות משטרה.

גם אנשי אופוזיציה ללא שרירים פוליטיים, כמו למשל כותבי בלוגים, נחקרים, מושלכים לכלא, ומועמדים למשפט. ידה של המשטרה משגת אפילו דמויות ידועות מעולם הבידור. השבוע הוזמן לחקירה כוכב מפורסם של בוליווד, תעשיית הסרטים המפורסמת.

זה קרה בעקבות תלונה על תמונות עירום של השחקן, שהופיעו במגזין ניו יורקי. בהשראת הממונים, משטרת הודו קיבלה עליה את המשימה של הגנה על המוסר הציבורי. הודו אינה טליבאן, אבל היא מתרחקת בהתמדה מאמות המידה של דמוקרטיה ליברלית.

נרנדרה מודי עצמו עומד במרכזו של פולחן אישיות, המקרב אותו למעמד של אל, בארץ רבת־אלים. ממשלה של מדינה צפונית (שטיילים ישראליים מרבים לבקר בה), הימאצ'אל פראדש, עתה זה החליטה להפוך מסלול שמודי עשה בתכנית ריאליטי לפני שלוש שנים לאתר עלייה לרגל. מודעות בעיתונות מודות לו יום אחר יום בהשתפכויות ובקידות עמוקות.

נרנדרה מודי בחגיגות העצמאות, השבוע / צילום: Reuters, Adnan Abidi
 נרנדרה מודי בחגיגות העצמאות, השבוע / צילום: Reuters, Adnan Abidi

מתי תהיה ״שנאה נוקבת״ לשחיתות?

מודי נשא השבוע נאום אופייני לכבוד יום העצמאות. מהיותו הרואה למרחקים, הוא הציב יעדים לשנת 2047, כאשר ימלאו להודו מאה. במרכזם עומדת השאיפה להפוך לארץ מפותחת. הוא התפאר בהיקף המהפכה הדיגיטלית (״40% מכל העסקאות הכספיות הדיגיטליות בעולם נעשות בהודו״, הוא אמר). אבל הוא גם הודה, כי ״שחיתות מכלה כל חלקה טובה״, ויש לפתח אצל ההודים ״שנאה נוקבת״ לשחיתות. זו אינה מליצה שדופה. שחיתות מושרשת כה עמוק בהודו, עד שהרוב הגדול של ההודים נוהגים בה כדרך חיים טבעית.

אף כי להודו יש כמובן סיבות להתגאות ב־75 שנותיה, יש לה גם סיבות לתהות. פשע מוטרף נגד ילד השייך לכת נחותה הזכיר להודו מה גדול אי־הצדק בחברתה. זה קרה בכפר במדינת רג'סטן (יעד פופולרי אחר של ישראלים). ילד בן תשע, השייך למה שכינו פעם ״כת הטמאים״, וכיום קוראים ״דאלית״, ניסה לרוות את צמאונו מקדרת־‏מים לעליונים בלבד. מורה בבית הספר, השייכת לכת עליונה, התנפלה עליו. היא הפליאה את מכותיה במידה כזאת שהילד הובהל אל בית החולים, ומת מפצעיו בשבת, ערב ״יום הזוועות של החלוקה״. הזוועה הקטנה הזו היכתה את ההודים בתדהמה. אבל היא הייתה רק ביטוי קיצוני למה שהודים מכירים בחיי היום יום שלהם.

אין זאת אומרת שהודו קפאה על שמריה. בני כתות נחותות, גברים כנשים, התקדמו בחיי הציבור. הנשיאה החדשה של הודו (שסמכויותיה גדולות רק במקצת מאלה של נשיא בישראל) היא הראשונה מאז ומעולם שבאה מרקע שבטי. השבטים בהודו הם קבוצת אוכלוסייה ענייה ומקופחת במיוחד. בהודו יש חוקים של אפליה מתקנת, העוזרים לאוכלוסיות מקופחות לעמוד על רגליהן. אבל החוקים מתקשים לשנות את מצב הדעת.

לקראת המלחמה הבאה עם סין

יום ההולדת ה־75 הוא זמן טבעי להשוואות. שתי ארצות נוספות נולדו, או חזרו ונולדו כמעט באותו הזמן. ישראל היא אחת, אמנם קטנה בהרבה, אבל עם הקבלות מפתיעות. השנייה, מאותו שיעור גודל ובשכנות מיידית, היא סין. ההודים עצמם אינם חדלים להתעניין בצדדי הדמיון. הם מוצאים את עצמם בעמדה ניכרת של פיגור כלכלי וטכנולוגי.

באוקטובר ימלאו 60 שנה למלחמת גבול בין סין להודו, שבה הודו איבדה שטח הגדול מזה של ישראל. בשנים האחרונות, סכסוך הגבול חוזר ומבעבע. ״היחסים בינינו אינם יכולים להיות תקינים״, הכריז שר החוץ של הודו בשבוע שעבר, ״הם אינם יכולים להיות תקינים כל זמן שהמצב בגבול אינו תקין״.

סין תובעת בעלות על מדינה שלמה של הודו (ארונאצ'אל פראדש) ועל חבל אוטונומי (לאדאק), על גבול טיבט. היא טוענת שהאזורים האלה היו חלק של טיבט לפני שהבריטים סיפחו אותם אל שלטונם בהודו, לפני מאה שנה ויותר. התביעות הטריטוריאליות הן רבות שנים. אבל עכשיו, כאשר סין מאיימת במלחמה על טייוואן, ומוכנה להסתכן בעימות עם ארה״ב, תביעות סיניות נשמעות הרבה יותר מאיימות.

הודו תחת שלטון מודי מפורסמת בזהירות דיפלומטית. היא להוטה, לפעמים קצת יותר מדיי, לרקום יחסי ידידות עם כולם. היא כיום השותפת האסטרטגית החשובה ביותר של ישראל אחרי ארה״ב ולקוחה גדולה של תעשיית הנשק הישראלית; באותה השעה היא ידידה קרובה של איראן, ועוזרת לה להפר את הסנקציות של ארה״ב. היא שותפת אסטרטגית של ארה״ב, כולל תמרונים צבאיים, והיא בעלת ברית נלהבת של רוסיה, כולל רכישות נשק.

סין ופקיסטן הן יריבותיה העיקריות. פקיסטן היא יריבה קיומית, סין היא יריבה שזימנה הגיאוגרפיה. אלמלא בערה בסין האובססיה של הגנה על ״שלמות טריטוריאלית״, שתי הענקיות האלה היו יכולות להיות יריבות קונסטרוקטיביות, ולהועיל זו לזו ולשאר העולם.

הבעיה העיקרית היא שסין, מהיותה עשירה מתמיד, בטוחה בעצמה, ושוחרת חשיבות והשפעה, מתהלכת כיום בזירה הבינלאומית כפיל בחנות חרסינה (סליחה על משחק המלים). הודו מתבוננת בחרדה, ומעדיפה חריקת שיניים דיסקרטית על פני חבטה גלויה על השולחן.

הסכנה של עימות צבאי בין סין להודו פחותה עכשיו מזו של עימות בין סין לארה״ב, אבל לא במידה המנחמת את המתבוננים. רב־קיום בשלום ביבשת אסיה הוא עדיין חזון למועד רחוק מאוד.