היהירות של משרד האוצר: בין מערכת החינוך והבריאות מחבר קו אחד

הכותב הוא דיקן הקמפוסים הרב־תרבותיים של הקריה האקדמית אונו

מעבר לתזמון המשותף, יש קשר ישיר בין משבר המורים לבין התפטרות 200 הרופאים המתמחים בסוף השבוע האחרון. בשני המקרים משרד האוצר ניצח יותר מדי. למי שלא בקיא בתורת המשחקים נבהיר שניצחון גדול מדי מוביל תמיד להפסד. הבעיה היא שהניצחון הגדול מדי של האוצר הוא ההפסד של כולנו.

עניין זה טעון הבהרה. במובנים רבים, מאז תוכנית הייצוב מ־1985, הפך משרד האוצר להיות מנהל העל של שתי מערכות ציבוריות אקוטיות אלה - הבריאות והחינוך. האמת היא שהמונח "ניהל" אינו מתאר נכונה את שקרה, המילה "הרעיב" מתאימה הרבה יותר.

לא נורא אם אחת לתקופה המערכות קורסות

מתוך גישה כלכלית צרה שמביטה על הטווח הקצר בלבד (גישה שהייתה מוצדקת באמצע שנות השמונים בשל השילוב של אינפלציה מטורפת של 445% ב־1984, שתי מפולות ענק בבורסה, ומלחמת לבנון הראשונה) הובילו בכירי האוצר תפיסה שהמערכות הציבוריות הללו צריכות לעבוד כל השנה ביעילות מקסימלית כדי לחסוך בתקציביהן. כך הופחת כל שומן אפשרי במערכת, ירד מספר המיטות לנפש בבתי החולים, ועלה מספר התלמידים בכיתה (שלא נהנית ממשאבים פרטיים כמו תשלומי הורים).

המערכות התרגלו לעבוד כל ימות השנה כשהן מתוחות עד לקצה יכולותיהן. ההנחה הייתה שזה לא נורא אם אחת לתקופה, ברגע שיא אמיתי (כמו קורונה) המערכת תעבור את רף הקריסה. כלכלן בכיר באוצר (שמאז אגב הספיק לקפוץ כמו רבים מחבריו למגזר הפרטי ובאופן מקרי לעבוד בחברה שמספקת שירותי רפואה פרטיים למי שיש לו די הון לשלם) הסביר לי פעם שאין סיבה לסבול "אבטלה סמויה" במערכת הבריאות רק משום שפעם בתקופה המערכת לא מצליחה לעמוד במשימותיה. נשמע הגיוני למי שכנראה לא נזקק לשירותי אותה המערכת בדיוק באותה תקופה של קריסה. מי שיש לו חלופה אחרת (חצי פרטית וחצי במימון ציבורי), שפוטרת אותו מסיוט ההמתנה במשך שמונה חודשים לצילום MRI, או מהחרדה לשלוח את בתו לכיתת ענק של 40 תלמידים עם מורה נטול ניסיון, שבקלות יכול לפספס אותה.

התוכניות המיובאות שבזבזו לנו מיליונים

הכוח הרב שהעניקה תוכנית הייצוב ב־1985 לכלכלני האוצר רק התעצם עם השנים, מה שהוביל לכך שאנשי משרד האוצר, ללא הכשרה מתאימה ומתוך יהירות, החלו לקדם רפורמות גם בנושאים שאין להם שום הבנה בהם. תוכנית "מהבטחת הכנסה לתעסוקה בטוחה" שהופעלה בין 2004 ל־2007 היא דוגמה אחת מני רבות.

למרות אזהרות המומחים, משרד האוצר דחף לייבא מארה"ב תוכניות "Welfare to Work" מתוך שאיפה שבוגרי התוכניות ייכנסו למעגל העבודה במשק, ולא יזדקקו יותר לקבל גמלאות כמו הבטחת הכנסה. אזהרות המומחים שהתוכניות הללו נכשלו בארה"ב - ושבוגריהן לא הצליחו להשתלב בשוק העבודה כיוון שלא קיבלו טיפול הוליסטי מספיק - נפלו על אוזניים ערלות של בכירי האוצר. הם העדיפו את התרשמותם מביקור קצר שהם ערכו בארה"ב קודם לכן על דעות המומחים. את תוצאת הזלזול במקצוענות החברתית ראינו כולנו. אפילו לדעת תומכי התוכנית, ההשקעה התקציבית העצומה לא הייתה כדאית (פחות מחמישית ממשתתפי התוכנית מצאו עבודה והתמידו בה גם לאחר 15 חודשים). זאת מעבר לנזקים החברתיים העצומים שהיא גרמה באופן פעילותה.

אי אפשר לבנות רק על תחושת שליחות

כך גם בכל הקשור לניהול מערכות הבריאות והחינוך. זעקות המקצוענים, שהמערכות כל כך הורעבו עם השנים שהן קרובות לקריסה מוחלטת, בוטלו בהינף טבלאות האקסל. התוצאה הייתה שכל מי שלא היה זקוק להן נמלט מהן. גם צרכנים (שעברו למערכות חינוך ובריאות חצי פרטיות ופרטיות לגמרי) וגם עובדים מקצועיים שנשברו ופרשו. גם כאן צדקו המומחים התעסוקתיים: אי אפשר לבנות לטווח ארוך על תחושות אחריות חברתית ושליחות ציבורית של העובדים המסורים. לפי המחקרים, זה מחזיק בממוצע שש שנים ולא יותר. כך הגענו למערכות קורסות.

 הפגנת המתמחים ברחבת הסינמטק, תל אביב, 9.10 / צילום: אלעד גוטמן

בחינוך ובבריאות יודעים כולם שרק אחרי שנים אתה ממש הופך למקצוען. אמת, יש מורים חסרי ניסיון שהם מעולים ויש מורים בעלי ניסיון שהם גרועים, אבל כתופעה מערכתית - אין מחלוקת שבתחומים אלה של טיפול באדם הניסיון עושה את ההבדל. כולנו נעדיף רופא שראה כבר אלפי חולים לפני שהוא מביט בנו ומורה שחינכה מאות תלמידים לפני שהיא מחנכת את ילדינו.

במקום ללמוד צניעות ולתת למקצוענות שנצברה במשרדי הבריאות והחינוך את הבכורה, ממשיך גם עתה האוצר להתנהל באותה יהירות. אנשיו מרהיבים עוז ומתדרכים נגד משרד החינוך ש"בוחר לצדד בארגוני המורים", כאילו המורים הם אויב המערכת. כך גם לגבי המתמחים שהנהלת משרד הבריאות הבהירה היטב לצד מי היא ניצבת. באופן דומה הם טוענים בלי בושה שהמורים מרוויחים היטב אם משקללים את התנאים ה"מפליגים" של ימי חופש ושאר ירקות. אני מודה שאת הטיעון האחרון אני מתקשה להבין. הרי ככלכלנים שמאמינים בתבונת השוק החופשי, כיצד הם מסבירים שלמרות תנאים כה משובחים אין ביקוש למשרות אלה וכל מי שיכול בורח מהן לאחר מספר שנים מועט? עד כדי כך הישראלי הממוצע דבק בתורתו של א"ד גורדון ומתעב ימי חופשה? באותה הזדמנות, יהיה נחמד להבין מדוע אם אין ביקוש, השכר לא עולה בהתאמה עד שנגיע לנקודה האהובה על הכלכלנים של התלכדות עקומות הביקוש וההיצע?

אז האוצר ניצח יותר מדי ולפי תורת המשחקים יש בזה נחמה, כי הניצחון הזה אמור להוביל לתיקון העיוות ולהעלאה מחודשת של המקצוענות החברתית במערכת הציבורית. אלא שקשה למצוא נחמה כשאתה נכנס לחדר מיון ועומד בתור שבע שעות עד שרופא עייף ומותש ניגש אליך. או כשהבת שלך נמצאת בבית ספר שבו מורה אחת מחנכת שתי כיתות ומורה לספורט נדרש ללמד גם חשבון.