למה אי אפשר ללכת על המדרכות בישראל?

כבר הרבה שנים מדברים בעולם התכנון על מילת הקסם: הליכתיות. במוסדות התכנון מדברים גבוהה-גבוהה על הצורך לתכנן שכונות שמעודדות הליכה או רכיבה במקום נסיעה. הרעיון הוא שברחובות שנעים ללכת בהם, אנשים הולכים יותר. יש פחות תלות ברכב הפרטי, יש פחות זיהום אוויר ופקקים, ויש יותר קונים בחנויות, כי הרי אם אנחנו כבר מחזירים את הילדים מהחוג ברגל, אז גם נקנה לחם לכריכים של הבוקר.

אלא שבפועל, ההליכתיות נתקלת בקשיים רבים. בשכונות החדשות, פעמים רבות, אין לאן ללכת, וברחובות הסואנים המדרכות הפכו למסלול מכשולים של ממש. קורקינטים פזורים על המדרכה, מכוניות חונות עליה באין מפריע ואפילו דוכני פיס ולוטו חוסמים את המעבר.

כולנו יכולים לצאת נשכרים מכך שנוכל ללכת יותר בסביבת המגורים שלנו, ושיהיה בהן "עירוב שימושים", שילוב של מגורים ומסחר. אך סביבות כאלה יכולות להיטיב במיוחד עם ילדים ובני הגיל השלישי, שזקוקים יותר מכל למרחב בטוח להימצא בו; וגם עם בעלי עסקים שייהנו מיותר תנועה ויותר קונים בסביבותיהם. מדוע "ההליכתיות" לא מתממשת בישראל ומה צריך לעשות? האזינו לפרק השבוע של "הצוללת של גלובס".