מה מצאו בחפירות שמתבצעות כבר מאה שנה בעיר ההיסטורית שילה?

על פי המקרא, שילֹה הייתה עיר ישראלית, ששימשה כמרכז הדתי־פולחני של שבטי ישראל, וכנראה אף כבירתם בפועל, בתקופה שבין התנחלות השבטים בארץ כנען לבין הקמת מלכות בית דוד. מיקומה היה בנחלת שבט אפרים בדרום השומרון, ממזרח לאריאל של ימינו.

בשילה, כך מספר התנ"ך, הוקם המשכן של ארון הברית בתקופת יהושע בן נון, שהחליף את משה רבנו בהנהגה: "וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה וַיַּשְׁכִּינוּ שָׁם אֶת אֹהֶל מוֹעֵד״" (יהושע י"ח א).

אוהל מועד המוזכר כאן בפסוק הוא כינוי נפוץ למשכן, בו לפי הטקסט המקראי, שכן ה', בו הוא דיבר עם משה רבנו ובו היו לוחות האבן עליהם חקוקות עשרת הדיברות. במשכן עצמו התקיימה עבודת האל שכללה את העלאת נר תמיד במנורה, הקטרת קטורת, קורבן התמיד, עשיית לחם הפנים ועוד. לפי המסורת המשכן שכן בשילה 369 שנה.

החפירות בתל שילה

החפירות באתר הארכיאולוגי תל שילה נמשכות כבר כ־100 שנים. עדויות חושפות התיישבות רציפה, החל מתקופת הברונזה התיכונה (1500-2000 לפנה״ס) ועד לתקופה הערבית הקדומה (המאה ה־7 לספירה). התל ממוקם על גבעה מוקפת הרים בדרום השומרון, סמוך להתנחלות שילה, כ־30 ק"מ צפונית לירושלים, מצפון־מערב לעמק שילה וממזרח לנחל שילה.

בשנת 1838 האתר זוהה על ידי אדוארד רובינסון, כומר וחוקר מקרא אמריקאי, בהסתמך על שם המעין הסמוך, עין סילון, וכינויו של התל על ידי התושבים הפלסטינים: "חרבת סילון".

בתל התגלו ממצאים אופייניים לתקופת ההתנחלות הישראלית באזור, תקופת הברזל הראשונה. הממצאים כללו קנקני שפת צווארון, ממגורות מדופנות וכמות גדולה של עצמות בעלי חיים ששימשו ככל הנראה לפעילות פולחנית. בניתוח העצמות אף התגלה ממצא מעניין: עודף עצמות שוק ימין בהשוואה לשוק שמאל, בהתאם לכתוב במקרא: "וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין תִּתְּנוּ תְרוּמָה לַכֹּהֵן מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם." (ויקרא ז, ל"ב).

סיום תקופת המשכן

במאה ה־11 לפנה"ס הובא ארון הברית מהמשכן בשילה לקרב מול הפלישתים ("גויי הים" - כמפורט במאמר הראשון בסדרה זו) באבן העזר הסמוכה לראש העין של ימינו. הקרב נגמר בנצחון לפלישתים שלקחו בשבי את ארון הברית, ובכך ככל הנראה הסתיימה תקופת המשכן בשילה.

במקרא מצוין שער העיר בסיפור מותו של עלי הכהן בעקבות שבי ארון הברית: "וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיִּפֹּל מֵעַל הַכִּסֵּא אֲחֹרַנִּית בְּעַד יַד הַשַּׁעַר וַתִּשָּׁבֵר מַפְרַקְתּוֹ וַיָּמֹת" (שמואל א, ד).

הממצאים מלמדים שבסביבות המאה ה־16 לפנה"ס נבנו סביב האתר ביצורים שכללו חומה מוצקה ומשופעת, עשויה ארבע שכבות שונות. בהמשך נראה כי הביצורים לא סייעו להציל את שילה מהשריפה האדירה שחירבה אותה, כחלק מהקרב מול הפלישתים.

ד"ר סקוט סטריפלינג, שחופר בתל שילה מאז 2017, מתמקד בעיקר בתקופת המשכן בשילה. סטריפלינג מציע לזהות את שילה כעיר המבוצרת סִלֶ הכוללת שער, המוזכרת במכתבי אל־עמארנה שנמצאו במצרים ומתוארכים למאה ה־15 לפנה"ס. הזיהוי שמציע ד"ר סטריפלינג, לפיו סִלֶ - הדומה אטימולוגית לשילו - היא העיר שילה, שונה מהגרסה המקובלת לפיה סִלֶ היתה מצודת משמר מצרית.

שער לצפון או שער לדרום?

חשיבות שער העיר בתקופות הקדומות הייתה גדולה. שם התרכזו ההתרחשויות: מסחר, משפט, משאים ומתנים, והתכנסויות התושבים. בשילה ישנה חשיבות נוספת למיקום השער: הוא עשוי לסייע למצוא את האזור בו שכן המשכן.

הסברה המקובלת עד היום היא ששער העיר היה בצידו הדרום־מזרחי של האתר, שכן הגישה מדרום לאתר נוחה יותר. זהו גם האזור שהיה מפותח יותר בתקופות מאוחרות, ושם נבנו הכנסייה והבזיליקה בתקופה הביזנטית.

למרות הסברה המקובלת, ד"ר סטרפלינג שם לב לשתי סתירות בתיאוריה. ראשית, המעיין שסיפק מים לעיר נמצא כקילומטר צפונית לאתר ולא הגיוני שהיה צריך להקיף את העיר מחוץ לחומה בכל פעם שהיה צורך להוביל מים.

שנית, במהלך החפירה, נמצא קטע בחומה בצד הצפוני, שאינו מוגן בחלקלקה, חומה משופעת. בעונת החפירות האחרונה, העמיקו עוד באותו מקטע וחשפו את מה שעשוי להיות שער העיר או לפחות פתח בחומה שיכל להוביל למעיין.

ד"ר סטריפלינג עצמו עדיין זהיר מאוד בקביעה שזהו אכן שער העיר, וממתין לעונה הבאה של החפירה בה אולי יתגלו ממצאים נוספים.