פרופ' איסי ישראל דורון, אנחנו נפגשים במשרד שלך באוניברסיטת חיפה, ובאופן לא שגרתי על הקירות תלויים פוסטרים של סרטים כמו "אודות שמידט", "גראן טורינו", "נברסקה" ו"סיפור פשוט". מה המכנה המשותף?
"בכל הסרטים האלה הגיבורים הם זקנים וזקנות שמורדים בסטריאוטיפים שקובעים מה מצופה ממך להיות בזקנתך. ג'ק ניקולסון וקלינט איסטווד הם דוגמאות לשחקנים הוליוודים שהמשיכו להיות פעילים ויצירתיים, ואפילו לבלבו בגילאים מתקדמים. יש גם שחקניות כאלה, כמו ג'ודי דנץ' הבריטית".
כעורך דין אתה עוסק בזכויות אדם, אבל בחרת להתמקד בזקנים. מה עניין אותך דווקא בהם?
"בשנות השמונים והתשעים הייתה פריחה של תחום זכויות האדם בישראל, אבל זכויות זקנים נראו כתחום לא נדרש. בישראל הם כביכול מוגנים בידי ערכי יהדות כמו 'והדרת פני זקן', 'מפני שיבה תקום' ו'כבד את אביך ואת אמך'. ככל שצללתי לעומק, הבנתי שזקנים סובלים מאפליה לא פחות מנשים, ילדים, ערבים, אנשים עם מוגבלות, מה שמכונה גילנות. הבנתי שהמפגש עם זקנים מפגיש אותנו עם המוות שלנו. זה יוצר בנו רתיעה".
איך אתה מגדיר גילנות?
"מבחינה היסטורית זה מושג צעיר יחסית. הוא הוטבע לראשונה רק בסוף שנות השישים בידי רופא אמריקאי, פרופ' רוברט באטלר, שבשנות השבעים כתב את הספר Why Survive? Being Old in America (שזכה בפוליצר - ה"ו) .
"בספר הוא מבקר את החברה האמריקאית שזנחה ושכחה את זקניה במעטפת של תרבות קפיטליסטית. הוא עצמו גדל עם סבו וסבתו בניו ג'רזי. כשלמד רפואה, נדהם לגלות שממעטים ללמוד על הזדקנות. הוא אמר: כפי שיש סקסיזם ויש גזענות, כך גם יש גילנות.
"זה בא לידי ביטוי בכל תחומי החיים, מבדיחות על זקנים שמתוארים כאימפוטנטים, דרך רופאים שלא נותנים טיפול שווה לכולם ועד עובדים מבוגרים ששולחים קורות חיים ומסוננים אוטומטית. בשנת 2010 הייתי מעורב בעתירה לבג"ץ מצד אדם בשם עוזי שדה, שהתנדב למשמר האזרחי במשך שנים. הוא רצה לסייע לילדים לחצות את הכביש כדי להגיע לבית הספר בבטחה, אבל בגיל 72 נחתך משורות הארגון כי זה היה הנוהל. בג"ץ הכיר בנוהל הזה והוא הפסיד בעתירה".
הזכרת את הקפיטליזם. האם השיטה הכלכלית תורמת לכך, כי הם כביכול כבר לא יצרניים?
"יש תיאוריה שלפיה המודרניזציה היא אחד מהשורשים לתופעת הגילנות. תחשבי על אנשים שגדלו במושבים, קיבוצים או חברות חקלאיות. הקשר הבין-דורי שם הדוק מאוד, כי ילדים וזקנים עובדים יחד במסיק זיתים, בחריש, בקציר, ברפת. אבל היום המבנה החברתי הוא אחר. כילדים אנחנו רואים בעיקר את ההורים שלנו, ומקסימום את סבא וסבתא. אחר כך אנחנו עובדים, ובזקנה אנחנו נמצאים עם זקנים אחרים בבית אבות.
"החברה הקפיטליסטית, ששמה את הדגש על פעלתנות ותרומה כלכלית, מעודדת את הבידול הזה. עם היציאה לפנסיה אנשים נעשים לא רלוונטיים. המשפחה כבר לא מטפלת בזקניה, כפי שהיה בעבר, אלא בדרך כלל עובדים זרים עושים זאת. במרבית מדינות המערב הזקנה מתקשרת למשהו שאנחנו לא רוצים להביט בו - דעיכה, כיעור, משהו שהוא לא סקסי, ארכאי, חצי רגל בקבר".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
