להתנות את המימון הממשלתי במדידת הישגי תלמידי הישיבות

הכותב הוא עמית מחקר בכיר במכון למדיניות העם היהודי, סוציולוג, לימד בעבר באוניברסיטה העברית

אני מסכים עם ההשקפה החרדית. אני סבור כי לימוד תורה הוא ערך חשוב ביותר שישראל כמדינה יהודית צריכה לקדם. צריך לשחרר בחורים צעירים מחובת השירות הצבאי לטובת לימוד תורה, וצריך לסבסד את הוצאות המחיה שלהם.

הבעיה שלי היא לא האידאולוגיה החרדית. הבעיה שלי היא שהחרדים לא לוקחים אותה ברצינות. כספי המסים שלי מאפשרים לאברכים ללמוד תורה. אני משלם ברצון, אבל זה לא קורה, לא באופן רציני או שיטתי, לא כמו שצריך להיות כשמדובר בכספי ציבור. מעצבן אותי שאני לא מקבל תשואה הולמת על ההשקעה שלי.

אין ארגון או פיקוח

היכנסו לכל ישיבה גדולה, כמו ישיבת מיר, שיש בה לכאורה 4,000 תלמידים, ותראו שאין שם שום ארגון ופיקוח. תלמידים נכנסים ויוצאים כרצונם, לפעמים באים לשעה או שעתיים ולפעמים בכלל לא. לכו לכל שכונה חרדית, ותראו בחורים שאמורים להיות בבית המדרש, מסתובבים ברחוב, חלקם מטפלים בילדים, אחרים מנהלים עסקאות או עובדים באין רואה. על־פי מספר הערכות, רק כ־50% ממי ש"תורתם אומנותם" באמת משקיעים בלימודים.

כמו כל פעילות אחרת, ניתן לחלק את לימוד התורה לתשומות ותפוקות. התשומה - בחורים שממש לומדים - בעייתית ביותר, וכך גם התפוקה. אין לנו כמעט מושג מה אותם אברכים יודעים אחרי שנים המוקדשים ללימודים לכאורה. בלי ספק יש ביניהם תלמידים מצטיינים ששולטים בתורה ובהלכה, אבל אין לנו מושג על ההישגים הממוצעים. זה לא ידוע, כי איש לא יישם במסגרות הללו כלי מדידה או שיטות הערכה. החרדים אומרים שלימוד התורה וידיעתה חשובים יותר מכל דבר אחר, אבל הם לא מתנהגים בהתאם. לא נראה שלמערכת הישיבות אכפת אם מישהו שם יודע משהו או לא.

לאוניברסיטאות, לעומת זאת, דווקא אכפת אם הסטודנטים יודעים מתמטיקה, אנגלית או מדעים. שאלו כל סטודנט או סטודנטית שלומדים "אינפי" (חשבון אינפיניטסימלי) בכל אוניברסיטה בארץ, והם יספרו לכם כמה קשים ומטעים המבחנים, כמה זמן ומאמץ צריך להשקיע - רבים מהם יושבים ופותרים בעיות עד 2:00 בלילה רק כדי לעבור, שלא לדבר על לקבל ציון גבוה. האוניברסיטאות באמת מייחסות ערך רב למתמטיקה ולמדעים. החרדים רק אומרים שהם מייחסים ערך רב לתורה.

תפוקה מועטה

הדבר ניכר גם בהיבט נוסף של התפוקה - התוצרים. נראה כי הישיבות והכוללים לא מצליחים להפיק פרסומים בחקר התלמוד וההלכה שמהווים חידוש ועניין של ממש. העבודות האחרונות מסוג זה, כמו ספרי "חזון איש" של הרב אברהם ישעיהו קרליץ, "קהילות יעקב" מאת הרב יעקב קנייבסקי או "יביע אומר" של הרב עובדיה יוסף, הופיעו לפני 50 או 60 שנה. אפשר היה לחשוב שעם כל־כך הרבה תלמידי חכמים שמקדישים כל־כך הרבה שעות ללימוד, היקף התוצרים יהיה גדול יותר.

מפלגות הקואליציה הבאה הודיעו כי בכוונתן להכפיל את הקצבאות הניתנות לתלמידי הכוללים. זוהי הזדמנות לשנות את היחס למוסדות ולאברכים שהקצבאות הללו מממנות, ולהתחיל לתבוע מהם יותר אחריות.

קודם כל, את הכספים יש לחלק על בסיס שעתי ולא חודשי. התלמידים צריכים לקבל תשלומים לפי מספר השעות שהם בבית המדרש. כמו עובדי מדינה, הם צריכים להעביר כרטיס בכניסה וביציאה.

הקצבאות צריכות להיות תלויות בהישגים הלימודיים, אותם יש למדוד במבחנים ובמטלות כתובות. קבלת ציון עובר יחד עם נוכחות מספקת בבית המדרש, תזכה בהעלאת הקצבה ובהגדלת מספר השנים שהתלמיד רשאי ללמוד במימון המדינה. את התלמידים שלא יעמדו בדרישות ההולכות ומחמירות, יש לעודד להתנדב לשירות לאומי וצה"ל.

המערכת הנוכחית לא נותנת כבוד לתורה. לפי המבנה הנוכחי, היא נראית יותר כמו מכונת חליבה לתקציבים ממשלתיים, מאשר מסגרת ללימוד תורה מתקדם ומרחיב דעת. הגדלת הפיקוח והכנסת כלים למדידת הישגים יחזירו לתורה וללימודה את הכבוד הראוי.