הכותב הוא איש עסקים, שותף־מנהל בקרן הון הסיכון אלף

"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה" 

בפרשת וַיִּגַּשׁ, האחת עשרה בספר בראשית, מנהל יוסף את משבר הרעב הארוך במצרים. לאחר שתם הכסף שבידי הציבור, יוסף סיפק אוכל תמורת הבהמות, ולאחר מכן תמורת האדמות. בהמשך, נאלץ לקנות אותם לעבדים. בסוף הרעב, הוא הפריט את הכלכלה וחילק אדמות וזרעים תמורת מס נמוך יחסית של עשרים אחוזים מהיבול: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל הָעָם הֵן קָנִיתִי אֶתְכֶם הַיּוֹם וְאֶת אַדְמַתְכֶם לְפַרְעֹה הֵא לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת הָאֲדָמָה. וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם. וַיֹּאמְרוּ הֶחֱיִתָנוּ…" (בראשית מ"ז, כ"ג־כ"ה).

הצטברות סיכונים למסה

רלב"ג שיבח את יוסף שהציל את מצרים: "ולזה תראה שסיפרה התורה שיוסף הביא אל בית פרעה הכסף בכללו שקיבל מהתבואות, ולא השאיר לעצמו דבר ממנו… וזה כולו מטוּב השגחתו בהצלחת מה שהופקד עליו. עם שכבר עשה זה בחכמה, באופן שנתנו על זה אנשי הארץ תודה, ואמרו שהוא החיה אותם".

לעומתו, ר' יוסף בכור־שור הסביר שמהלכי יוסף הובילו להתעמרות בבני ישראל בדור הבא: "אבל בני ישראל לא היו נותנים חומש, כי יוסף נתן להם אחוזה במיטב הארץ וכלכל אותם, ולא מכרוה. ובאו בעלילה על ישראל, לאמר כל המצריים עובדים את המלך, שעובדים את האדמה והחומש שלו… לכן כיון שהמצריים נותנים את התבואה, אתם בנו את האוצרות".

ייתכן ששניהם צודקים. כלכלה היא מערכת דינמית ומורכבת. אפילו כלכלנים ושרים עם חזון, המצוידים במיטב התחזיות, נוקטים לעיתים מדיניות הגורמת להצטברות סיכונים למסה קריטית. יוסף התכוון לפעול לטובת העם המצרי, ולא רק לטובת אחיו. אבל, הוא החמיץ שני דברים בדרך: אפליה וריכוזיות.

סיפור בהתאם לשלטון

יוסף, שהציל את פרעה ומצרים, קיבל כגמול צנוע חלקת אדמה וקצבת אוכל למשפחתו, וזכה לכבוד מלכים כשלאחר מותו חנטו את גופתו וארונו הוצב במצרים. אלא שבני הדור השני והשלישי במצרים שמעו שבשנות השובע אילץ יוסף את העם לבנות עבור המשטר ערים ומחסנים, ולמלא אותם בתבואתם.

כשהגיעו שנות המשבר, בחמדנותו, קנה יוסף את האדמות ממזי הרעב תמורת אותה התבואה שהם הפקידו בידיו. לבני משפחתו נתן יוסף את האוכל בחינם, ואילו המצרים נאלצו במצוקתם למכור עצמם לעבדים.

יוסף לא חילק לציבור הרחב אוכל בחינם רק כדי לשלוט בצריכה. בלי משים, בהעברת כל הכסף, הבהמות, האדמות והפועלים - כלל אמצעי המסחר והייצור - לבעלות השלטון, נוצרה ריכוזיות מקסימלית. חברה, שתלויה לחלוטין במשטר, והסירה מעליה כל אחריות לניהול חייה, היא חברה שמפתחת תסכולים המתורגמים לשנאת זרים.

בשונה מריכוזיות, ביזור מאפשר ליוזמות פרטיות לזהות את הצרכים שבשטח, לפתח דרכי התמודדות, ולחסן את החברה בפני הצטברות משקעים. אבל במצרים, הריכוזיות הגבוהה אפשרה להשליט סיפור חדש בהתאם לצרכי השלטון כש"וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם" (שמות א', ח'). כשהסיטואציה הפוליטית השתנתה, המעורבות הממשלתית המוגברת, והאפליה בין המגזרים, הובילו לשיעבוד בני ישראל.

בעקבות תקדים המס שיוסף הטיל על התבואה, הוטלו מיסים גבוהים על בני ישראל. בהמשך, הם שועבדו לבניית ערי מסכנות ועבודות פרך כנקמה על המהלכים של יוסף: בניית הערים והמחסנים וקניית העם המצרי לעבדים.

בישראל כיום קיימת ההזדמנות למתוח רכבת בין הים התיכון לאילת ולהפוך את ישראל למרכז לוגיסטי בין אפריקה, אירופה והמזרח. יש הזדמנות להפוך את הנגב המדברי למרכז חיים ומזון. יש הזדמנות להפוך את הצפון למרכז תעשייה מתקדמת. דרוש אומץ, השקעות בתשתיות ויוזמה כמו של יוסף. לא הכל יצליח. אבל כדי להימנע מתוצאות הרסניות, חשוב שההובלה תהיה בידי יזמים ושכולם יהיו שותפים.