הכותב הוא איש עסקים, שותף־מנהל בקרן הון הסיכון אלף

"דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב" 

בפרשת בֹּא, השלישית בספר שמות, המכות שניתכות על מצרים מגיעות לשיאים חדשים, עד הריגת כל בכורי מצרים בבת אחת. התיאורים בפרשות הקודמות על שעבוד בני ישראל במצרים, הלקאתם באכזריות, הריגת הבנים ועבודות הפרך שהוטלו עליהם, העלו את שוועתם אל האלוקים, שלא יכול היה להישאר אדיש. עוצמת השעבוד ועוצמת המהלך לשחרור, מצביעים על חשיבותה של החירות. התורה העבירה לקדמת הבמה ערך זה באמצעות סיפור יציאת מצרים, עליו אנחנו חוזרים כל שנה מאז בליל־הסדר.

אם כן, מפתיע לגלות שבתוך כל ההכנות לקורבן הפסח וההיערכות למסע, ה' ציווה לקחת רכוש ממצרים: "דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב" (שמות י"א, ב'). בהמשך אף מצוין שהדבר בוצע: "וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת… וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם". (שמות י"ב, ל"ד־ל"ו).

כשכל כך הרבה מוטל על הכף, מדוע התורה ציינה את השילומים? וגם: האם כשיוצאים למדבר, לא עדיף לקחת עוד אוכל ומים במקום לבזבז קיבולת משא על כלי זהב וכסף שמשקלם רב?

חירות כלכלית היא חירות אישית

בספרו Capitalism and Freedom, הסביר הכלכלן האמריקאי מילטון פרידמן שחירות כלכלית ושווקים מתפקדים נדרשים כתנאי מקדים לחירות אישית וחירות לאומית.

בדומה לכך, בפרשה, לקיחת הרכוש וההדגשה "וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם", מבטאות את ההתנערות של בני ישראל משעבוד כל העשייה והיצירה שלהם במשך דורות למצרים.

הציווי של התורה, המופנה באופן אישי אל כל איש ואשה בעם ישראל, מבסס את זכות הקניין כזכות יסוד של כל אדם חופשי להחזיק רכוש.

גם מבחינה מעשית, ללא רכוש, אין אפשרות לממש את החירות: הכסף והזהב הם המצע לפעילות האנושית ולאינטראקציות בין שחקנים בשוק. היות שבעלות על רכוש היא תנאי לחירות והוכחה לקיומה, נשיאת כלי זהב וכסף נדרשה למהלך השחרור ממצרים. היה הכרחי לנפץ את נורמת השעבוד הכלכלי אפילו במחיר ויתור על הצטיידות נוספת במים ובמזון.

כיום, אנחנו יוצרים ערך באמצעות הפעילות שלנו ברשת. אנחנו מזינים יומם ולילה חיפושים של מה שמעניין אותנו ולמידע שאנחנו מעלים יש ערך רב. אבל אנחנו עובדים עבור מישהו אחר. את הערך הכספי גורפות ענקיות מדיה כמו פייסבוק וגוגל.

גם אם זה לא בדיוק כמו לבנות פירמידות לפרעה, כי יש לנו ערך בפעילות שאנחנו עושים, כשאנו מעלים פוסט ברשת החברתית, אנו למעשה נותנים לפלטפורמה מכרה זהב: משתמשים רבים נכנסים לצפות ביצירה שלנו והפלטפורמה מוכרת לצד שלישי - המפרסמים - מוצר המורכב מהיצירה שלנו ומהתעניינותם של משתמשים אחרים.

אדם חופשי, האחראי להתנהלותו, יודע שאין ארוחות חינם. מי שנהנה ממדיה חינם, שיעבד את עצמו לפלטפורמה, כדברי הכתב הטכנולוגי טים או'ריילי: ״אם אתם לא משלמים על מוצר, אתם המוצר!״.

הטלת אחריות על ענקיות הטק

חשוב שהעשייה והיצירה שלנו יקנו לנו זכויות יוצרים ובעלות רשומה המשקפים את ערך הפעילות שלנו. מדינות רבות עסוקות בהטלת עוד ועוד אחריות על ענקיות הטכנולוגיה, אבל בכך הן מעצימות את כוחן של חברות אלו, ושל העומדים בראשן, ומעניקות להם את המנדט לקבוע מה ומי בפנים או בחוץ.

יהיה יעיל הרבה יותר לבזר את הבעלות ולראות את המשתמשים כשותפים ברווחים וגם באחריות. לא מדובר על שינוי טכנולוגי-כספי גרידא. מדובר על שינוי קונספט מהותי במימוש החירות.