ארה"ב בדרך למטה. מי ינהל את העולם אחריה?

הכל התחיל בווירוס שהגיע מהמזרח. מגפה שהתפרצה לפני כמעט 700 שנה, באמצע המאה ה־14. בזיכרון ההיסטורי של אירופה, המוות השחור מקושר למצור על העיר קאפה, תחנת סחר של גנואה בחצי האי קרים. הווירוס עשה שמות בצבא המונגולי שצר על העיר, והמונגולים יידו גופות נגועות באמצעות קטפולטות אל תוך העיר, בניסיון להדביק את אויביהם. משם, מגפת הדבר התפשטה אל מערב אירופה עצמה, נישאת על גבי האוניות שנמלטו אל גנואה.

● התרופה שלכם חסרה בבית המרקחת? זה לא ייגמר בקרוב
● אם אתם כל הזמן "עסוקים מדי", אתם עושים משהו מאוד לא נכון | חצי שעה של השראה

אבל למעשה, אומר פרופ' אלפרד מקוי (McCoy) "זה היה אירוע גלובלי, והוא היה באמת הרסני. 68% מהאוכלוסייה של סין מתה. בערך 60% מהאוכלוסייה של אירופה מתה. וזה היה רק הגל הראשון של המגפה. היא שבה וחזרה בגלים, עד תחילת המאה ה-15. ובכל פעם שהוא חזר, באזורים שונים של העולם, המוות השחור הרג בין 15% ל־20% מהאוכלוסייה".

המגפה זרעה הרס ומוות. והיא גם הביאה איתה שינוי מכונן. "עד לאותו זמן, האימפריה הגדולה בעולם הייתה האימפריה המונגולית, שנמתחה מסין עד לנהר הדנובה באירופה. עצם קיומה של האימפריה המונגולית הוא שאיפשר את העברת הווירוס מסין, שם כנראה התחיל, לרוחבה של הערבה האסייתית, ועד לאירופה".

"אבל הווירוס הרס לחלוטין את הציביליזציה המונגולית, את האוכלוסייה שהפכה את אנשי הערבה האסייתית לכח רב עוצמה בהיסטוריה העולמית. במשך אלף השנים שקדמו למוות השחור, אירופה ניצבה בפני גלים חוזרים ונשנים של רוכבי סוסים שמגיעים מהערבות ממזרח, ושוטפים את היבשת. כשבדרך, הם מפילים אימפריה אחת אחרי השנייה. וכל זה בא לקיצו עם המוות השחור".

 פרופ' אלפרד מקוי / צילום: Kim Keyes

התוצאה אומר מקוי, "הייתה שאירופה לא ניצבה יותר בפני איום מכיוון מזרח. זה שחרר את אירופה לפנות מערבה, ולהתחיל את עידן חקר הארצות". הספינות האירופיות יצאו אל האוקיינוס האטלנטי, והתוצאה הייתה, לראשונה, מגע מתמשך בין היבשות השונות, שבהמשך הפך לשליטה אירופית. עד אז, שלטו בעולם כוחות אזוריים, אימפריות מקומיות. זו היתה הפעם הראשונה בה נולד סדר עולמי ממש.

"כך נולד הסדר העולמי הראשון, סדר העולם האִיבּרי, שנוסד בערך בין 1420 ל־1500", מפרט מקוי. "באמצעות תהליך של חקר ארצות והתרחבות, פורטוגל השתלטה על הסחר באוקיינוס ההודי, וספרד בנתה אימפריה יבשתית בשתי האמריקות, שנתנה לה שליטה על מכרות הכסף האדירים בפוטוסי (בבוליביה) ובסיירה מדרה (במקסיקו)".

כל זה היה ואיננו. אימפריות קמות ונופלות, וגם הסדר העולמי שהן מכוננות לא עומד בפני שיני הזמן. השאלה שמעניינת את מקוי היא לא רק מה מניע את התהליך הזה, אלא גם איך הוא מתחבר למציאות של חיינו כרגע.

אלה השאלות שמעסיקות את מקוי, פרופ' נודע להיסטוריה מאוניברסיטת ויסקונסין מדיסון, בספר האחרון שלו, 'למשול בעולם' (To Govern the Globe), שיצא לאור באנגלית לפני שנה: מעלייתה של פורטוגל על הבמה העולמית, ועד ימינו אנו, ימי דעיכת האימפריה האמריקאית.

אבל מקוי לא מסתפק בעבר, אלא מוכן גם להסתכן ולספק תחזיות כלפי העתיד. כמו שהוא מודה בעצמו, תחזיות כאלה הן עסק מסוכן, במיוחד עבור היסטוריונים. "כשאתה מסתכל על האופן שבו היסטוריונים ניסו לקחת את המגמות שעיצבו את העבר, להביא אותן אל ההווה, ואז לנסות ללכת בעקבותיהן אל העתיד, אתה מגלה שלא רק שהם טעו, אלא שהם טעו באופן הכי קומי ומגוחך שיש. זה די מביך".

ובכל זאת, למקוי יש נשק סודי: התחזיות של מומחי האקלים, שהן מבחינתו כבר לא עניין לספקולציות של היסטריונים, אלא של מודלים מדעיים. הן אלה שמובילות אותו לצפי שלו, שמדבר על "אסון שיתלכד עם שינוי גיאופוליטי ויביא סוף לסדר העולמי האמריקאי, יזניק את סין לעליונות קצרת טווח - ואז לדעיכה". הסדר הסיני העולמי שבפתח ישרוד להערכתו עשורים ספורים ולא יותר. האם למה שיגיע אחריו אפשר בכלל לקרוא "סדר" עולמי? מקוי כלל לא בטוח.

 נשיא סין שי (מימין) ונשיא רוסיה פוטין. ברית אד-הוק שהעניקה לסין חוזק גיאופוליטי חסר תקדים / צילום: Associated Press, Alexei Druzhinin

הסדר העולמי האמריקאי הולך ודועך

אלפרד מקוי (77) פרץ לתודעה הציבורית האמריקאית בתחילת שנות ה־70 כאשר, כסטודנט לדוקטורט באוניברסיטת ייל, יצא אל לאוס לחקור את מעורבות ארה"ב בסחר הסמים באזור. השנים היו שנות מלחמת וייטנאם, וחיילי ארה"ב היו הקורבנות העיקריים של הסחר בהרואין. יותר משליש מהחיילים האמריקאים היו מכורים. מי שמכר להם את הסם, כך קבע מקוי בתחקיר המהדהד שלו, היו בעלי בריתה של ארה"ב במלחמתה בווייטקונג.

הספר שנולד כתוצאה מהחקירה של מקוי, "הפוליטיקה של ההרואין בדרום־מזרח אסיה", נתקל בניסיונות השתקה של ה-CIA, הפך את מקוי ליעד של ה-FBI, והוביל גם לשימועים בקונגרס. העיסוק בבחישה של שירותי הביון האמריקאיים בגורלם של משטרים זרים הרחק מעבר לים, המשיך ללוות את מקוי לאורך הקריירה שלו. הוא התמקד בראשית דרכו בהיסטוריה של הפיליפינים, וחווה בעצמו את משק כנפי ההיסטוריה, כשהיה עד לניסיון ההפיכה במנילה, ביולי 1986.

לאורך השנים, הפרספקטיבה של מקוי הלכה והתרחבה. "ממחקר של אזור הפקת סוכר אחד בפיליפינים, למחקר מוסדות ברמה הלאומית, לניסיונות הפיכה צבאיים בפליפינים. במשך כחצי מאה, הפיליפינים היו מושבה אמריקנית, כך שמשם המשכתי לכתוב על האימפריה האמריקאית, וממנה עברתי למערכות עולמיות. התקדמתי צעד אחרי צעד".

מקוי מזהה שורה של סדרי עולם שמחליפים זה את זה. הסדר העולם האיברי (של פורטוגל וספרד), שהוחלף בסדר העולם הבריטי, שאחריו הגיע סדר העולם האמריקאי, ועכשיו סדר העולם הסיני, שמתהווה כיום.

ולפני שאנחנו צוללים אל הנרטיב העכשווי שהוא מגולל, שחובק יבשות ומאות שנים, מקוי מבקש להדגיש הבחנה חשובה. "צריך להבין מה זה סדר עולמי, ולהבחין בינו לבין אימפריה", הוא אומר. "אימפריות הן דבר מוחשי ועוצמתי. לאימפריות יש גבולות, יש צבאות שמגינים עליהם, יש להן מטבע עובר לסוחר, והסדרים פוליטיים רשמיים.

"סדר עולמי הוא משהו אחר. אם אימפריות מייצגות כוח, הסדר העולמי מייצג את את העקרונות של התקופה. סדר עולמי מושל בשפות שאנשים מדברים, בחוקים שהם מצייתים להם, בדרך שבהם הם עובדים, מקיימים פולחן, ואפילו במשחקים שהם משחקים. סדרי עולם הם נרחבים, והם מהווים את המרקם של מה שאנחנו קוראים לו ציביליזציה. ולעיתים קרובות, הם שורדים את מות האימפריה שיצרה אותם. והמורשת הזאת יכולה להימשך מאות שנים אחרי שהאימפריה נעלמה".

מעבר לכך, לא כל אימפריה מצליחה לכונן סדר עולמי. ההולנדים הפכו להגמון העולמי אחרי הספרדים ולפני הבריטים, אבל לא כוננו סדר עולמי הולנדי. ואם לקפוץ לזמננו, כמעט מיותר לציין שהאימפריה הדומיננטית בסדר העולמי שבו אנחנו חיים היא אמריקה, גם אם היא מתכחשת לעיתים היותה כזאת.

וזה גם אולי המקום לווידוי מעט מביך. רוב הריאיון עם מקוי נערך לפני שנה, כשהעולם החל לצאת מהקורונה, המגפה הגלובלית בת זמננו, שנולדה גם היא במזרח. אלא ששבוע אחרי שדיברנו, רוסיה פלשה לאוקראינה, למה שנראה היה באותו זמן מבצע צבאי קצר מועד. נראה היה הגיוני לחכות מעט, עד שהאלימות תדעך, ותמונת המצב תתבהר.

מאז חלפה כבר שנה. מאורעות השנה החולפת כללו הסתבכות רוסית באוקראינה, התעוררות מחודשת של נאט"ו, וניהול מגפה כושל שהביא לאי שקט בסין. לכאורה, אלה התפתחויות שמשחקות לטובת ארה"ב. אבל כשאני חוזר למקוי עם שאלות, מסתבר שהוא עדיין משוכנע בנכונות הניתוח שלו. הסדר העולמי האמריקאי הולך ודועך.

המניע הסמוי של כל סדר עולמי

במאה ה־12 הגיע לאירופה חידוש טכנולוגי, כל הדרך מפרס. טחנת הקמח, שרתמה בכנפיה את אנרגיית הרוח. טחנות הקמח נפוצו לאורך חוף האוקיינוס האטלנטי, מפרט מקוי, מספרד וצפונה. ובהמשך, פורטוגל מצאה עוד דרך לרתום את אנרגיית הרוח, שהייתה לה חשיבות מכרעת.

"החידוש הפורטגוזי בבניית אוניות, המפרש המשולש, איפשר לאוניות להפליג נגד כיוון הרוח. במשך אלף שנה, רוב המפרשים של הספינות הצבאיות היו מלבניים, שזה טוב לצורך הפלגה בכיוון הרוח, לא נגדה. כשאתה יוצא עם מפרש מרובע ממימי הים התיכון אל האוקיינוס האטלנטי ומעבר לו, אתה נתון לחסדי רוחות השמיים - באופן מילולי. לאוניית הקרוולה הפורטוגלית היה מפרש משולש, שהפך את פורטוגל לאדונית האוקיינוסים".

כאן מסתתר אחד המאפיינים של הסדר העולמי, כל סדר עולמי. מקוי נותן בהם סימנים. "סדר עולמי מגדיר שני מאפיינים של משילות, כשלעיתים קרובות זה נעשה באופן רשמי, באמצעות ועידות ואמנות רשמיות", הוא אומר. "הראשון הוא ריבונות, והשני הוא זכויות אדם, כלומר הזכויות של האנשים שחיים בתוך אזורי הריבונות האלה". למשל, מי יזכה להיות אזרח בן חורין ומי לא. אבל יש עוד מאפיין, סמוי מהעין, "מניע בלתי נראה של כל סדר עולמי: אנרגיה". כל סדר עולמי וסוג האנרגיה שהניע אותו. אנרגיית הרוח היא שאיפשרה לפורטוגל ולספרד לצאת אל האוקיינוס, למסע הכיבושים שלהן.

אבל אנרגיית הרוח איפשרה להן להשתלט על עוד מקור אנרגיה, מזוויע במיוחד: אנרגיית השרירים האנושית, של העבדים אותם שיעבדו באפריקה, ובהם סחרו לרוחב האוקיינוס האטלנטי. יחד עם אנרגיית הרוח, מוסיף מקוי, הגיעה גם "צורה ייחודית של תפיסת זכויות אדם שאיפשרה להפוך את כל הלא-נוצרים, או הפגאנים, לעבדים - כפי שנאמר על ידי הוותיקן עצמו לפורטוגלים".

"העבדות האפריקאית הייתה מרכזית לחלוטין להצלחה הכלכלית של העידן האיברי", קובע מקוי, ומפרט כיצד מטעי הסוכר הטרופיים, שאותם אפשר היה לעבד באמצעות עמלם של עבדים 12 חודשים בשנה, 12 שעות ביום, היוו סוג של המצאה כלכלית, פיתוח צורת חקלאות "רווחית באופן פנומנאלי". למעשה, הוא ממשיך, "מטע העבדים מעולם לא איבד את הרווחיות שלו, לאורך 400 השנים הבאות. כדי להרוס אותו נדרשה מלחמת האזרחים בארה"ב, שבה מתו 750 אלף אמריקאים, יותר מאשר בכל המלחמות של ארה"ב".

אבל עוד לפני מלחמת האזרחים בארה"ב, שסיימה את העבדות בצפון אמריקה , בריטניה היא זאת שהביאה במאה ה-19 לסיום סחר העבדים באוקיינוס האטלנטי. זה היה כרוך במאמץ בן עשרות שנים של הצי הבריטי, שגבה מחיר כבד, בכסף ובחיי אדם. בריטניה עשתה זאת למרות שבשלהי המאה ה-18 היא עצמה הייתה המרוויחה העיקרית מסחר העבדים וממטעי העבדים. איך זה ייתכן? "כאן אנחנו חוזרים לאורח הבלתי נראה בנשף האימפריות: האנרגיה", אומר מקוי.

ספציפית, מה שאיפשר לבריטים להשתחרר מהתלות בעבודת העבדים, לפי מקוי, הוא מנוע הקיטור, אותו המציא ג'יימס וואט בסוף המאה ה-18. המנועים שימשו בהתחלה לשאיבת מים במכרות, ואז במפעלים, ובהמשך, כשנמצאה הדרך להקטין אותם, מנועי הקיטור שימשו להנעת קטרים ואוניות, לריסוק סוכר במטעים, ואפילו להפעלת דחפורים שסייעו בבניית תעלת פנמה. "כך שפיתוח מנועי הקיטור וכוח הקיטור, הם שאיפשרו לבריטניה לבטל את כוח השרירים הגס של הסדר העולמי הקודם".

"רק באמצע המאה ה-20 הפחם הודח מגדולתו בידי מקור אנרגיה חדש, הנפט, ששיחרר אנרגיה באופן הרבה יותר עוצמתי מפחם. ובערך ב-1950, נפט החל להחליף את הפחם כמקור האנרגיה העיקרי בארה"ב" - בדיוק באותה תקופה בו הסדר העולמי האמריקאי החליף את הסדר שכוננה האימפריה הבריטית השוקעת. "ועם המעבר לסדר העולמי האמריקאי", מזכיר מקוי, "גם פליטות הפחמן גדלו באופן אדיר".

"כל סדר עולמי חושב שהוא נעלה על הסדר הקודם", אומר מקוי. אבל הוא מזהה עוד משהו, מתח בין העקרונות של הסדר העולמי, לכוח של האימפרייה שמזוהה איתו. "במקרה של הספרדים, אלה היו הזוועות שכרוכות בסחר העבדים ובעבדות, לעומת עקרון זכויות האדם". אבל עוד בשלב התפשטות האימפריה הספרדית, היו נזירים דומינקנים ספרדיים, כמו אנטוניו מונטנסינו וברתולומה דה לאס קאסאס, שגינו את היחס לאוכלוסייה הילידית. הנזירים האלה היו, מסביר מקוי, מבשרי המושג המודרני של זכויות אדם, לפיו לכל בני האנוש יש זכויות שלא ניתן להפר, בלי קשר לדתם.

"ואילו הבריטים", הוא ממשיך, "הרחיבו עוד את עקרון זכויות האדם, אבל מנגד נקטו באימפריאליזם וקולוניאליזם". האמריקאים, מצידם הרחיקו לכת ועיגנו באמנת האו"ם ובהכרזת זכויות האדם של האו"ם את הרעיונות שנולדו עוד בתקופת הסדר העולם האיברי, ולפיהם לכל בני האנוש יש זכויות אוניברסליות ובסיסיות. ולכך ארה"ב הוסיפה עוד משהו: "לכל קהילה אנושית יש זכות לריבונות לאומית שלא ניתן להפר אותה".

אבל מנגד, ארה"ב גם ייסדה אימפריה חובקת עולם. וכדי ליצור ולשמר הגמוניה עולמית, צריך להפעיל כוח, ולכפות את רצונך על עמים רחוקים. וזה מתנגש בדיוק עם אותם עקרונות שארה"ב עיגנה בהכרזה באו"ם. הפיתרון לדילמה הזאת טמון באזור האפור שהעסיק את מקוי לאורך חלק ניכר מהקריירה שלו. "איך אתה מפר את הריבונות של מדינות, כאשר ריבונות היא דבר שאין להפר אותו? אתה עושה את זה בחשאי. וכך ב-1947 יצרנו את ה-CIA, שהמשימה העיקריות שלו הפכה להיות ההפרה של ריבונות מדינות. בתקופת ממשל אייזנהאואר, מ-1953, עד 1961 היו 170 מבצעים חשאיים ב-48 מדינות ברחבי העולם, שכל אחד מהם היה כרוך בהפרה מסיבית של הריבונות של אותה מדינה".

אירואסיה, המפתח לדומיננטיות עולמית

"כשאתה מסתכל על פורטוגל, ספרד, הולנד, בריטניה צרפת, ארה"ב וסין - כלומר על הרצף של ששת ההגמונים העולמיים ב-500 או 600 השנים האחרונות - יש ביניהם שונות מדהימה במונחים של תרבות, שפה וערכים. אבל יש דבר אחד שכולן חולקים. כולם ביקשו לשלוט בשטחה של אירואסיה" - כלומר בשטח העצום שמחבר בין אירופה לאסיה. "העלייה שלהם הייתה במקביל ליכולתן לשלוט לפחות בחלק משטחה של אירואסיה, והדעיכה שלהם קרתה עם איבוד השליטה על שטחה של אירואסיה".

מקוי מתעד בספר שלו קרב אחרי קרב במאבק לשליטה על אירואסיה, חוט מקשר אחריו הוא עוקב לאורך ההיסטוריה. והחוט הזה מוביל אותו לימינו, לתובנה של ההיסטוריון ג'ון דארווין מאוקספורד, שחוקר את אותה תקופה שעליה מדבר מקוי. "הוא העיר שאמריקה הפכה לאימפריה העוצמתית ביותר בהיסטוריה, בגלל שהיא הראשונה באלף שנים שהצליחה לשלוט על שני קצוותיה של אירואסיה. וזה משהו שחשבתי עליו רבות".

איך ארה"ב עשתה את זה? "בתחילת המלחמה הקרה, כאשר האתגר היה אירופה, ארה"ב יצרה את נאט"ו, ודרכה השיגה בסיסי יבשה, אוויר וים ענקיים במערב אירופה. זה היה העוגן בקצה במערבי של אירואסיה".

ואז הגיע "1 באוקטובר 1949, כשמאו עמד בכיכר טיינאנמן והכריז על הקמת הרפובליקה העממית של סין, ובהמשך נוצר הגוש הסיני-סובייטי, כשמאו מצטלם עומד ליד סטאלין, כמו שי ג'ינפינג שעומד בימינו ליד פוטין. ארה"ב הבינה שכדי לשלוט באירואסיה היא צריכה גם לשלוט בקצה המזרחי שלה". בתחילת שנות ה־50, ארה"ב חתמה בריתות הגנה גם עם יפן, הפיליפינים אוסטרליה וקוריאה הדרומית - "וכך הייתה לנו שרשרת איים לחופה של אסיה". לארה"ב היו עכשיו מאות בסיסי צבא ברחבי העולם, מרמשטיין בגרמניה, ועד מפרץ סוביק בפיליפינים. כשאותם היא חיברה ב"טבעות פלדה" - לא רק בריתות הגנה, אלא גם ציים אמריקאים שמשייטים באוקיינוסים ובים התיכון.

 מאו (שני משמאל) וסטאלין (שני מימין). ארה''ב הבינה שהיא צריכה לשלוט גם בקצה המזרחי של אירואסיה / צילום: ויקיפדיה

אבל טבעות הפלדה האלה מתפרקות. או ליתר דיוק, מסביר מקוי, סין גיבשה אסטרטגיה גיאופוליטית שמטרתה לשבור אותן בשיטתיות. למשל, באמצעות הקמת בסיסים צבאיים על איים מלאכותיים שיצרה בים סין הדרומי, מטסים מעל מיצרי טיוואן ומעל ים סין המזרחי, תמרונים משותפים עם רוסיה בקוטב הצפוני, והחיכוכים עם הודו בהרי ההימלאיה.

"אבל זה רק הביטוי הצבאי, החלק הגלוי", אומר מקוי. "יש גם דברים עמוקים יותר". ב־2013, סין הכריזה על יוזמת 'החגורה והדרך', סדרה של מיזמי תשתית ענקיים בעולם, שבסוף אמורה ליצור רשת של מסילות, כבישים, וצינורות, שתגיע מחופי האוקיינוס השקט ועד לחופי האוקיינוס האטלנטי. "כל הדרכים יובלו לא לרומא, אלא לבייג'ינג", אומר מקוי.

בנוסף, "הם מקיפים את אירואסיה עם 40 נמלים, כולל נמל פיראוס שבבעלותם, ונמלי טרייסטה, גנואה, זיבורג והמבורג, שבם יש להם בעלות חלקית". (חברות סיניות, אגב, מפעילות נמלים גם בחיפה ובאשדוד). למעשה, אומר מקוי, כשמשווים את המפה של נמלי הסחר הפורטוגלים, שהיוו מעין תחנות סחר מבוצרות ברחבי העולם ('פייטוריאס'), למפה של הנמלים המסחריים הסינים, הן נראות די אותו דבר.

"הסכום של כל הלחצים האלה הוא שבירת האחיזה האמריקאית באירואסיה, נקודת המשען של הכוח העולמי". וכאמור, "העלייה של כל כוח עולמי מגיעה עם שליטה באירואסיה, ודעיכה של כל הגמון עולמי כרוכה באבדן השליטה באירואסיה. וזה מה שאנחנו עדים לו".

סין התחזקה, ארה"ב תמצמץ בטייוואן

אבל הדעיכה מגיעה גם מבית. כאשר אני שואל את מקוי אם הוא מרגיש את התהליך שהוא מזהה גם בחלקת עולמו הקטנה, הוא משיב בחיוב. מקוי מתגורר בוויסקונסין, בה הרפובליקנים שולטים בשני בתי המחוקקים, וניצלו את כוחם כדי לבטל את הקביעות באוניברסיטאות הציבוריות. "כך שכן, אני חי את זה", הוא עונה. "אבל אתה יודע, כאשר נכנסים לפוליטיקה, הדברים נעשים פחות ברורים ומדויקים".

"ובכל זאת, יש דבר אחד שהבחנתי בו. אחד מתחומי המחקר בקריירה האקדמית שלי הוא הפיליפינים, והצבא הפיליפיני. ואני חקרתי וגם הייתי עד לנסיונות הפיכה". מקוי מזהה דפוס היסטורי: דעיכתן של אימפריות מלווה בניסיונות הפיכה. "תחשוב על זה: איטליה, ספרד, צרפת, רוסיה. זוכר את הנשיא ילצין (עומד על טנק) במוסקווה? זה היה בעיצומו של ניסיון הפיכה (ב־1991). אפילו לבריטניה היו שתי מזימות הפיכה בעיצומה של דעיכת האימפריה.

 בוריס ילצין עומד על טנק במוסקווה. 1991, במהלך ניסיון הפיכה / צילום: Associated Press

"כאשר כוחות אימפריאליים דועכים, הקבוצות שמאבדות ממעמדן בעקבות הדעיכה הכלכלית והפוליטית, ולעיתים זה הצבא, מגיבות בניסיונות הפיכה. ומה שקרה ב־6 בינואר (ההסתערות על גבעת הקפיטול ב־2021, א"פ) היה ניסיון הפיכה. ככל שאנחנו לומדים יותר, אנחנו מבינים שזה היה ניסיון רציני למדי. הפיכות, מטבען, הן אירוע די מבולגן. הן נראות די מסודרות ומאורגנות בדיעבד, אבל כשאתה נכנס בחזרה למטבח, אתה רואה את כל השאריות זרוקות בפח.

"וטראמפ", מוסיף מקוי, שאינו אוהד של הנשיא לשעבר, "התגלה כמנהיג הפיכה קומפטנטי למדי. וזה אחד הביטויים של הדעיכה הפנימית". למעשה, להערכתו של מקוי, טראמפ עדיין מסוגל להתמודד באופן אפקטיבי למדי בפריימריז הרפובליקניים לקראת בחירות 2024, במיוחד אם זה יהיה מול שדה צפוף במתמודדים אחרים. ובכל מקרה טראמפ הצליח להישאר רלוונטי גם אחרי תבוסה בבחירות, מה שאף נשיא אמריקאי שנבחר לכהונה אחת בלבד לא הצליח לעשות מאז גרובר קליבלנד, ב-1889.

ובכל זאת, כשמסתכלים על אירועי השנה החולפת, ובמיוחד על הקשיים של רוסיה מול אוקראינה, נראה לכאורה שהיא דווקא עמדה בסימן התחזקות אמריקאית. מקוי ספקן, וכדי להסביר למה הוא חוזר למסגרת דרכה הוא מנתח את האימפריה האמריקאית: הניסיון לשלוט על שני קצותיה של אירואסיה.

"בקוטב המערבי, הפלישה של רוסיה לאוקראינה גיבשה רגעית את ברית נאט"ו, למרות שהמנהיגים האירופים מבינים כיום, אחרי טראמפ והנסיגה מאפגניסטן, שהם חייבים להיות אחראיים בסופו של דבר להגנה שלהם. לאחר שארה"ב איבדה את השפעתה על מי שהיו בעלות ברית קרובות כמו טורקיה ופקיסטן, היא ויתרה לסין על השליטה באזור מרכז אסיה - המוקד הגיאופוליטי לשליטה ביבשת הזאת.

"ובקצה המזרחי, ארה"ב וסין זוחלות קרוב יותר ויותר לעימות על טייוואן, כשהתוצאה הסבירה בטווח הבינוני תהיה שארה"ב תמצמץ על מנת למנוע מלחמה כל כך קרוב לסין, מה שיביא לשחיקת הפוזיציה שלה בחופי האוקיינוס השקט. ולכל זה, אנחנו צריכים להוסיף את הברית אד־הוק של סין עם רוסיה, שהציבה אותה בעמדה של חוזק גיאופוליטי חסר תקדים. ואילו חלקה של ארה"ב בכלכלה העולמית (במונחי כוח הקנייה) נפל והלך, מ־50% ב־1950, ל־13% ב־2021, ונראה שההגמוניה העולמית שלה הולכת ושוקעת, באותו מסלול איטי באירואסיה, באפריקה, ואפילו בדרום אמריקה".

ובכל זאת, כשמסתכלים על המתחרה של ארה"ב, סין, אפשר לטעון שהשנתיים האחרונות לא היטיבו איתה - במיוחד לאור מדיניות ניהול הקורונה הכושלת, והנזק הכלכלי שהגיע איתה. מקוי לא משתכנע. "מנקודת מבט גיאו־אסטרטגית, סביר שמדיניות הקורונה של סין והמחיר הכלכלי שלה יהיו הערת שוליים למגמות ארוכות טווח. אם כבר, יכולת מנגנוני הביטחון הפנימי של סין, בהובלת המשרד לביטחון המדינה, לקיים סגרים כל כך דרקוניים לאורך כל כך הרבה זמן, מעידה על יכולת הדיכוי האימתנית של המדינה. למרות מחאות אנטי־קורונה רציניות, ואפילו מהומות, ההחלטה של הנשיא שי להסיר את רוב מגבלות הקורונה, והאצת הדופק הכלכלי של המדינה, חיזקו מחדש את סמכות המשטר".

האם הניסיון להחליש את מערכת המשפט בישראל מתכתב באופן כלשהו עם התזה הגדולה שלך?
"בשנתיים מאז שביידן הביס את טראמפ, היו סימנים לכך שאולי הגאות העולה של פופוליזם לאומני שמגולמת בטראמפ, בארדואן, באורבן, בפוטין - מתחילה לסגת. אבל לאחרונה היו מספיק אירועים שניתן לשזור למגמה עולמית נגדית, ומצביעים על כך שפופוליזם לאומני נותר כוח פוליטי עוצמתי - כולל הכישלון של תנועות ההמונים בבלארוס ובאיראן, כושר האחיזה של פופוליסטים מבוססים (שי, פוטין, מודי, ארדואן ואורבן), ועלייה של לאומנים מהימין הקשה באיטליה ובישראל".

האקלים יכריע את הסדר הסיני

"השאלה הגדולה של זמננו", אומר מקוי, "היא כבר לא האם הכוח העולמי של ארה"ב הולך לדעוך. זה כמעט דבר נתון. לא רק שזה בקלפים, אלא שהקלפים כבר מונחים על השולחן". סין, מבחינתו, תגיע להגמוניה העולמית עד סוף העשור. בין היתר, הוא מסתמך על הערכות של ענקית החשבונאות PWC, ולפיהן כלכלת סין תעקוף את כלכלת ארה"ב גם במונחי כוח קנייה, עד סוף 2030. ועוצמה כלכלית, מזכיר מקוי, מתורגמת לעוצמה צבאית, כשכבר עכשיו לסין יש יתרון על ארה"ב בחלק מהתחומים, למשל טילים היפר סוניים. במשחקי מלחמה שנערכו בפנטגון סביב תרחיש של עימות סביב טייוואן, מספר מקוי, ארה"ב הפסידה פעם אחר פעם.

"במונחים של היסטוריה עולמית, 2030 זה מחר בבוקר. השאלה הגדולה היא האם סדר העולם הליברלי שארה"ב בנתה, שהוא שיאן של חמש מאות שנות היסטוריה טעונה בטבח, עבדות, מלחמות, ווויכוח שנמשך מאנטוניו מונטנסינו וברתולומה דה לאס קאסאס ועד לימינו אנו - סדר עולם שבמובן מסוים, הוא תוצאה מאוד חיובית, ניצחון יקר מחיר במאבק לסדר אנושי יותר הוגן ושוויוני. האם הסדר הליברלי הזה ישרוד את היעלמות ההגמון הגלובלי, שיצר אותו, ארה"ב? זו השאלה הגדולה של זמננו".

"שרשרת ההגמונים העולמיים, מפורטוגל, דרך ספרד, הולנד, בריטניה וארה"ב, כולם השתתפו בדיון על זכויות האדם, כולם חלקו את הערכים האלו. סין היא המעצמה העולמית הראשונה שלא השתתפה בדיונים האלה, ולא מקבלת ומקדשת את הערכים האלו". מעבר לרמה הרעיונית, ממשיך מקוי, סין גם קוראת תיגר על המוסדות הבינלאומיים שהם חלק מהסדר העולמי הנוכחי - היא סירבה למשל לקבל את פסיקת בית הדין בהאג בסכסוך על איי ספארטלי בים סין הדרומי. במקביל, היא מקדמת מקבילות משלה לבנק העולמי ולנאט"ו.

"הסדר העולמי שהם בונים הוא הרבה יותר מבוסס עסקאות, הרבה פחות מותנה בערכים ובעקרונות משותפים. ולמרות שיש לנו כיום מנגנון עולמי מורכב לאכיפת זכויות אדם, בסופו של דבר הוא דורש גיבוי של ההגמון העולמי, כלומר ארה"ב. ברגע שאין גיבוי כזה, הוא לא עובד".

אלא שגם הסדר העולמי הסיני, שאותו מקוי רואה באופק, לא יחזיק מעמד. וכאן אנחנו נכנסים לתחום חיזוי העתיד, שמקוי עצמו מודה כאמור שהוא עיסוק מסוכן להיסטוריון. "כדי להסתכל קדימה, הייתי זקוק למדע אחר, ומצאתי אותו במדעי הסביבה. וזה הביא אותי לתובנה שמבין המעצמות התעשייתיות של ההמיספירה הצפונית, סין כנראה תושפע יותר מכל משינוי האקלים". עד 2050, לפי התחזיות, מי הים העולים יציפו חלקים ניכרים משנגחאי, ובעשורים שלאחר מכן, מישור צפון סין יסבול מגלי חום קטלניים שיהפכו אותו לאחד המקומות הכי פחות מתאימים למגורים על פני כדור הארץ. כל זה יקשה על סין לעמוד, לפי מקוי, ברמת ההוצאה הצבאית הנדרשת על מנת לשמור על מעמדה כהגמון עולמי. וכאן הוא מוצא את המתח הפנימי הייחודי לסין: בתוכניות הפיתוח שלה היא משפרת את מצבם החומרי של מאות מיליוני אנשים נשכחים בעולם, "אבל היא עושה זאת תוך שימוש בחשמל מבוסס פחם, וכך גוזרת עליהם סבל בל יתואר".

כך או כך, בשנת 2050, מקוי צופה שהסדר העולמי הסיני, שגם ככה יחליש את הקהילה הבינלאומית, יוחלף באי סדר עולמי. "יהיו לנו פחות שיתוף פעולה, פחות חוקים ופחות מגבלות ממה שיש לנו היום, ויותר מלחמות על מים, קרבות על מזון". משבר האקלים יביא איתו גל של פליטים, כשחלק מההערכות אליהן מתייחס מקוי מדברות על עד 1.2 מיליארד פליטי אקלים. לצורך השוואה, מקוי מזכיר ששני מיליון מהגרים באירופה ובצפון אמריקה היו חלק מהרקע לגל הפופוליזם שכלל את טראמפ, הצבעת הברקזיט, והתחזקות הימין באירופה.

מפה לשם, מקוי מגיע למחוזות מעוררי חשש, לכל הפחות. אבל לצידם, הוא מציע גם תוכנית פעולה, מעין חזון משלו לאופן בו הקהילה הבינלאומית יכולה להתארגן. הוא מספר לי על הרצאה שהעביר באודיטוריום מלא תלמידי תיכון בעירו, מדיסון, כשבמהלכה הבין שהוא לא יכול רק לשרטט עתיד קודר, אלא גם חייב להציע נתיב לפעולה. "אני לא רוצה לשמור לעצמי את החדשות הרעות, אבל יש לי גם מחויבות פוליטית להציע לפחות פיתרון אפשרי אחד לסדר עולמי שיאפשר להתמודד איתן".

מקוי מדמיין עתיד שבו תפקידו של האו"ם יוגדר מחדש, וכמו הנזירים הדומיניקנים שהביאו ללידת זכויות האדם, גם כאן הוא מייחד חשיבות לארגוני החברה האזרחית. הוא מדמיין "תנועה אזרחית חדשה, שתביא לרפורמה במה שהיה ארגון בינלאומי מוצלח למדי". בחזון שלו, מועצת הביטחון תהפוך לגוף דמוקרטי יותר, שלא מואכלס רק על ידי מדינות שהיו אימפריות בעברן. בעתיד שבו מערכת האנרגיה תהיה מובזרת יותר, מבוססת חשמל סולארי, ואולי גם כורים גרעיניים קטנים, גם המערכת הפוליטית העולמית יכולה להיות מבוזרת ודמוקרטית יותר. תחת מערכת כזאת, מדינות יוותרו לאו"ם, ויתורים קטנים לשיטת מקוי, בשלושה תחומים שנוגעים לריבונות שלהן: סנקציות שיוטלו על פליטת פחמן, מס עולמי שישמש ליישוב מחדש של פליטי אקלים, וחובה על מדינות שמסוגלות לכך לקלוט כמות נתונה של פליטים. "אנחנו יכולים לבנות סדר עולמי חדש, שיכול לצלוח את הסערה".