האם רעיונות קבליים יהפכו לכלי טיפול בקליניקות לבריאות הנפש?

ד"ר שוֹעִי רז הוא חוקר ומלמד פילוסופיה והיסטוריה של הרעיונות באוניברסיטת בן גוריון בנגב; יוצר, מתרגם, עורך ובלוגר 

ספר מעורר מחשבה הנמצא על שולחן העבודה שלי מזה כשנתיים, ואשר שעצם קיומו מעניק תקווה לדיאלוג בין עולמות שיח רחוקים, הוא ספרהּ של ד"ר רבקה מצנר, "קבלת האר"י ובִּיוֹן: נקודות מפגש" (הוצאת אדרא), עיבוד מורחב לדוקטורט בהנחיית פרופ' אבי אלקיים ופרופ' יולנדה גמפל. אני מציין גם אותם, משום ששום דבר ממה שקורה בספר הזה אינו מובן מאליו, בוודאי בסביבה אקדמית שמרנית מטבעה, שבהּ יש הלך רוח המתיר מפגשים בין תחומים רק אם הם עוסקים במובן מאליו, כלומר: בהרחבת שיח דומיננטי קיים שחוקר בכיר הציע בעבר, מבלי שביסס, די הצורך, את עמדתו.

יותר מכך, הספר הזה מניב תרומה חשובה בתחום ההיסטוריה של הרעיונות. הרעיונות אינם בהכרח מתפתחים מתוך השיח הנהוג בתחום ידע מסוים, או אך ורק מתוך משא ומתן עם עולם הידע בן זמנו ותרבותו של הוגה ספציפי; אלא לעתים דווקא מתוך מגע עם עולם ידע עתיק, שנדמה כרחוק מאוד מעולמו של כותב ספציפי, אך הניע אותו והִפרה את רוחו.

● בעקבות לוחמי זכויות האדם הגדולים בהיסטוריה: למה עלינו להכניע את הרוע באמצעות התנגדות בלתי אלימה?
● עד כמה משנתו של הפילוסוף המנוח, יוסף אגסי, רלוונטית לחברה הישראלית כיום?
● מה עלינו לקבל מהדת ומה יש לדחות על הסף? על משנתו של חתן פרס נובל וולה סוינקה

הזיקה בין הקבלה לפסיכולוגיה

וכך, הופתעתי לקרוא, שהזיקה שאיתרה המחברת בין נושאים בקבלה הלוריאנית (ר' יצחק לוריא, האר"י, 1572-1534) ובין נושאים בתיאוריה של הפסיכולוג הבריטי, וילפרד בִּיוֹן
(1979-1897), אינם פרי דמיונהּ בלבד, אלא שתלמידו של ביון, הפסיכולוג האמריקאי מייקל אייגן, הביא בספרו The Psychoanalytic Mystic מ־1998, תיאור של סשן שלו עם בִּיוֹן בניו יורק ב־1977, שבמהלכו לדבריו: "הוא הקפיץ אותי על ידי דיבור על קבלה, ונראה שהוא מרגיש שהיא רלבנטית לבעיות שלי".

הצעה דומה העמידה לפני שנים אחדות המשוררת וחוקרת הקבלה והתרבות, פרופ' חביבה פדיה, בספרהּ "קבלה ופסיכואנליזה", בהתמקדהּ בקשרים הנוגעים לאני ביחסו לזולת, ולכושרהּ של הנפש להירפא ממכאוב. אולם, פדיה הינה חוקרת קבלה יהודייה־ישראלית, בת למשפחת מקובלים בגדאדית־ירושלמית. לפיכך, שורת הזיקות שהיא איתרה בין פסיכולוגים ואנליטיקנים ובין רעיונות קבליים קדומים קשורה קודם כל לזיקתהּ העמוקה לתרבות הקבלית ולעניין המחקרי שלה בטראומה ובריפוי אישי, קולקטיבי ותרבותי.

הרעיונות הקבליים שחדרו גם לספרות

עם זאת, למצוא התייחסות דומה אצל ביון, פסיכולוג בריטי לא יהודי, המעיד על פוריותם של רעיונות קבליים בעולמו - הרי זה דבר מפתיע.

כמובן, פנייה של פסיכולוגים ואנליטיקנים אל חכמתם של פילוסופים ומיסטיקנים או אל מיתוסים עתיקים ואגדות עם אינה דבר חדש, וניתן למוצאה כבר בין דפיהם של פרויד ויונג וממשיכיהם.

יתר על כן, רעיונות קבליים הוזכרו גם אצל סופרים בעלי שם עולמי כגון חורחה לואיס בורחס ואדמון ז'אבס (וגם אצל אומברטו אקו). כמובן, יש להזכיר בהקשר זה את מייסד חקר הקבלה, פרופ' גרשם שלום, שמעבר לכך שספריו תורגמו לשפות רבות, גם נכח כמשתתף קבוע בסמינר של חוג ארנוס, שהתקיים אחר מלחמת העולם השנייה מדי שנה ביוזמתו של קרל גוסטב יונג, מה שהיווה הזדמנות להפצת רעיונות קבליים בקרב חוקרים לא יהודיים ממגוון דיסציפלינות.

ספרים מומלצים

● קבלת האר"י וביון: נקודות מפגש
מחברת: רבקה מצנר
הוצאה: אִדְּרָא
שנת הוצאה: 2020
מספר עמודים: 501

 קבלת האר''י וביון: נקודות מפגש

● קבלה ופסיכונאליזה
מחברת: חביבה פדיה
עורכת: נוית ברא
הוצאה: משכל וידיעות ספרים
שנת הוצאה: 2015
מספר עמודים: 391

 קבלה ופסיכונאליזה

● סזורה
שם המחבר: וילפרד ר' ביון
מתרגמים: חגית אהרוני ואבנר ברגשטיין
הוצאה: תולעת ספרים
שנת הוצאה: 2012
מספר עמודים: 151

 סזורה

להתגבר על השבר באמצעות טיפול

ספרהּ של רבקה מצנר לימד אותי כמה דברים חדשים על התיאוריה הפסיכולוגית של ביון. למשל, בפרק שבו היא מפרטת על רעיון ה"סזורה" (מלטינית: חיתוך/לחתוך). אצל ביון, שפיתח תיאוריה על סמך דברי פרויד במאמר משנת 1926 על טראומת הלידה (היציאה מהרחם) העלולה להדהד בהמשך חיי האדם. ביון הרחיב את תחולת המושג: להתמודדות עם טראומה או אובדן במהלך החיים, הקוטעים את רצף הקיום, ועל הניסיון להתגבר על השבר באמצעות הטיפול.

בעיניי, ההסבר הפרשני שמציעה מצנר למאמרו של ביון על הסזורה הוא הרבה יותר ברור ונהיר מאשר חוויית הקריאה במאמר של ביון. ואולם, יש לזכור, כי מצנר כותבת לאחר עשרות שנים שבהם נדונו כתבי בִּיוֹן, ולאחר שהם יושמו על ידי חוקרים ופסיכואנליטיקנים שונים, כשמושג הסזורה הפך כבר חלק מהפרקטיקה.

הנשמה מתקנת את דרכה

אמנם קשה לומר שמהכתבים המיוחסים לאר"י - שנכתבו על ידי תלמידו־סופרו ר' חיים ויטאל, או מכתבי תלמידים אחרים שישבו לפניו והציגו את מושגי היסוד והתהליכים שהעלה בפניהם - עולה כי תורתו מקפלת בתוכה תפיסת עולם תמטית ומסודרת אודות הנפש האנושית.

האר"י התמקד בתורת אלוהות מסועפת וככל שבנפש האנושית מדובר - בתורות גלגול ותיקון. אך הגותו, ככל שהגיעה לידינוּ, מעולם לא התנתקה ממושגים רבניים מסורתיים כגון חטא, תשובה, תענית, נבואה והתגלות. מעבר לזיקתם של אי אילו מתלמידיו לדמויות מקראיות ותָּנַאִים ואַמוֹרָאִים, והצורך להובילם לתיקון ולהתנתקות מן החטא - לא היתה לאר"י תיאוריה מסודרת או שיטה שבאמצעותהּ מרפאים נפשות נכאבות בעולם הזה. התמקדותו הייתה באופן שבו הנשמה מכפרת על חטאיה ומתקנת את דרכהּ, על מנת שתזכה באור החיים שמעבר לעולם.

עולמות הידע יעשירו אלו את אלו

ספרה של רבקה מצנר עשוי להשיא תרומה רבה למטפלות ולמטפלים שמעוניינים להכיר את ספרות הקבלה, ובפרט מושגים יסודיים בקבלה הלוריאנית. המחברת מקרבת בין עולמות הידע האלו, ודנה בהם באופן המפרש את אלו ואלו.

ראשית מפני שהפילוסופיה היהודית תמיד הושתתה על הוגים וחוקרים שביקשו לעמת את יהדותם עם תכנים שהיוו באותה עת חלק מהשיח הפילוסופי והמיסטי הדומיננטי בתוך התרבויות בתוכן פעלוּ, וליצור ביניהם הרמוניזציה, אשר הקנתה למקורות היהדות מובנים חדשים.

לא הייתי מגזים בהיקף השפעת הקבלה הלוריאנית על עולמו הטיפולי של בִּיוֹן. גם לא יהיה מופרז לומר שישנו סיכוי שהקבלה הלוריאנית תהפוך לנדבך בתהליכי החשיבה ולכלי טיפולי בקליניקות. עם זאת, דיון בעולם המושגים של בִּיוֹן, המתאר את החיים הדינמיים של הנפש, עשוי להשיא תרומה חשובה ומעשירה להתפתחות המחשבה היהודית.