יהודית או דמוקרטית? המשבר הגדול מאז קום המדינה אינו מקרי

הכותב הוא סגן עורכת גלובס

נשיא המדינה יצחק הרצוג הכריע היכן הוא ניצב. אומנם עם ויתורים קלים לטובת הקואליציה, אך ברור איפה הנשיא. אבל איפה אנחנו? לבושתי, אין לי מתווה, מה עוד שמתווים יש כבר בשפע. אבל יש לי תאוריה שאולי תסייע להבין מה קורה לנו. ואפילו יש לה שם: תאוריית המסה הקריטית. היא מבוססת על מספרים פשוטים.

● למרות הפגמים, מתווה הנשיא הוא בסיס להידברות | דעה
● הכלכלן שהתפטר ומחיקת המסמכים: הרפורמה מפלגת את פורום קהלת
● כוונות טובות, נזק אדיר: היכולת להגיע להסכמות ירדה פלאים אחרי מתווה הנשיא | טור סופ"ש

התאוריה אומרת ששתי אוכלוסיות מובחנות בחברה הישראלית עברו שלב בתפיסה העצמית של כוחן להשפיע על גורלן ועל עיצוב החברה כולה: האוכלוסייה החרדית ואוכלוסיית המתנחלים. יחד הן מהוות כיום כמעט 20% מאזרחי ישראל או 25% מאזרחיה היהודים.

מה שמייחד את שתי האוכלוסיות האלה הוא צמיחה מהירה. אבל בעיקר לכל אחת יש אחדות מטרה וכוכב צפון בוהק: האחת ארץ ישראל, השנייה הקב"ה. בשני המקרים, הנוסחה של "מדינה יהודית־דמוקרטית" לא יכולה להתקבל על הדעת, כי היא סותרת מהותית את האני־מאמין הכי בסיסי שלהן. אם הן צריכות לבחור בין יהודית לדמוקרטית, ברור מה בחירתן.

זיהוי מערכת המשפט עם ה"דמוקרטית" מציב את אותה מערכת כמטרה ברורה. לפי התפיסה הזאת, נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות מייצגת את המחסום בפני מדינה יהודית, ומחסומים צריך להסיר.

זה כמובן לא חדש, אבל למה ההתנגשות מגיעה דווקא עכשיו? האינטרסים האישיים של בנימין נתניהו שיחקו כאן תפקיד מכריע. הרצון להימלט כך או אחרת מהדין, חייב אותו, לשיטתו, להכניע את הדין. על הדרך הוא טרח לגרד בכל הפצעים שלא הגלידו בחברה, בעיקר בעזרת אריה דרעי, עוד בעל עניין אישי. בתווך נמצאים האידיוטים השימושיים (רק ביטוי) המייצגים קבוצה לא גדולה של שמרנות, לכאורה, משפטית. נתניהו משתמש בהם, אבל לא ברור אם שולט.

ההתנגשות הייתה מגיעה כך או אחרת

אבל כל זה היה מתרחש או מתפוצץ בכל מקרה, במוקדם או במאוחר, ללא קשר לאינטרסים האישיים שהוזכרו, כי לפחות רבע מהאוכלוסייה היהודית כאן נחושה לשים קץ לססטוס־קוו המדומיין - הן הדתי והן הלאומי.

את "עליית המדרגה" בחברה החרדית מסמל ח"כ משה גפני, אחד מאנשי הציבור החכמים והמוכשרים. הוא היה תמיד קול ההיגיון, האיש איתו סוגרים עסקאות סבירות שאפשרו להמשיך הלאה בלי קטטות רחוב. שימו לב כיצד הוא הפך לאיש זועם, חסר פשרות. את אוכלוסיית ארץ ישראל השלמה מסמלים כיום בצלאל ("למחוק את חווארה") סמוטריץ' ואיתמר ("אני בעל הבית") בן גביר. 14 מנדטים בהחלט מוכיחים זאת.

מולם נמצאת אוכלוסייה שיוצאת כיום בהמוניה לרחובות בשם הד־מו־קר־טיה! אבל את רובה לא ראינו ברחובות נוכח עוולות חברתיות (כן, ישראל הראשונה והשנייה וכו') ונוכח שליטה במיליוני אנשים נטולי זכויות אזרחיות ופוליטיות מעבר לקו הירוק ועם מעט זכויות פוליטיות בתוכו.

לרבים מהם יש תפיסה מאוד פורמלית של מה היא דמוקרטיה, תוך התעלמות מהצורך בדמוקרטיה חברתית, הזכות לנגישות של כולם למשאבים ולהזדמנויות, ההכרה בעוולות העבר. דמוקרטיה זה לא רק בחירות, חוקה ויועץ משפטי תותח. לא במקרה, עוד לפני המהפכה המשטרית, ישראל לא נמנית עם 24 הדמוקרטיות המלאות של "האקונומיסט".

מסקנות? עושה רושם שהגיע רגע האמת של החברה הישראלית, בעל משמעות לא פחותה מעצם הקמת המדינה. מציעי התוכנית של הקואליציה לא רוצים לסגת. הם יודעים מדוע הם יצאו לקרב הזה, ודבר לא השתנה מבחינתם. בקו מג'ינו האידאולוגי הזה אנחנו נמצאים, ובמלחמת חפירות יש הרבה קורבנות. שלא נדע.