כיצד הפרת אמון בין אדם לחברו פוגעת בסופו של דבר גם בכלכלה? לקחי פרשת ויקרא

מייקל אייזנברג איש עסקים, שותף־מנהל בקרן הון סיכון "אלף"

השבוע אנחנו עוברים לספר ויקרא. בפרשת וַיִּקְרָא, הפותחת את החומש, מוצגים סוגי קורבנות אותם מקריב האדם בהתאם למצבי חיים שונים. בשני מקרים הוא נדרש לקורבן ותשלום בדמות תוספת חומש (20%). המקרה הראשון מתייחס לקדשי ה' - חפצים ובעלי חיים שהוקדשו למקדש. מי שנהנה מקדשי ה' צריך להחזיר את מה שנהנה (קרן), להביא קורבן אשם לכפרה, ולהוסיף על התשלום חומש: "נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי ה' וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה'.... אֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו… וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם וְנִסְלַח לוֹ…" (ויקרא ה', ט"ו-ט"ז).

המקרה השני בו מוטלת על האדם חובת קורבן אשם, השבת הערך ותוספת תשלום של חומש הוא הפרת אמונים ביחסים הכלכליים שבין אדם לחברו: "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה' וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ… וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הָפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא. אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו… וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַה' אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן... וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' וְנִסְלַח לוֹ" (ויקרא ה', כ"א-כ"ו).

מעילה באדם כמוה כמעילה בה'

היות ובשני המקרים נאמרה לשון דומה המתייחסת למעילה בה', הרב שמשון בן רפאל הירש בן המאה ה־19 הסביר שגם פגיעה באמון הכלכלי של הזולת פוגעת בא-ל: "כל חוסר יושר ביחסים בין אדם לחברו, נחשב למעילה בה'. ה' הוא השלישי שביניהם, הצד השלישי הבלתי-נראה, הנמצא בכל מקום שבו יש לאדם עסקי ממון עם חברו - גם אם אין שם עדים אחרים; שכן ה' הוא הערב על היושר בין בני האדם". ועדיין, אם כפרת הקורבן מסדירה את היחסים שבין האדם לא-ל מדוע צריכים לשלם גם חומש?

מעילה באמון הזולת פוגעת בכלכלה

אפלטון נדרש לסוגיית האמון במשל טבעות גיג'ס. לדבריו, התנהגות לא מוסרית, לדוגמא להתכחש במילים ובמעשים לאמת ולקחת ממה שלא שייך לך, תמיד רווחית יותר מהתנהגות מוסרית. בהיעדר הלחץ החברתי, האדם היה משחית את דרכו.

כמענה ראשון לגישת אפלטון, התורה, בפרשת משפטים שבספר שמות, הרתיעה את הגנב באמצעות חובה לשלם כפול לכשייתפס. בפרשת ויקרא התורה ממשיכה למקרה אחר שהיה מפתיע את אפלטון: המועל מודה מעצמו. אלא שלמרות הודאתו של המועל, למרות החרטה שהוא מביע, ולמרות כפרת הקורבן על החטא, הוא עדיין נדרש לשלם תוספת חומש מעבר, להשבת החפץ שלקח שלא כדין. מדוע?

מי שדחה את טענותיו של חברו באמצעות שבועה שקרית בשם ה' לא פגע רק ביחסים ההדדיים ביניהם ולא חטא רק בחוסר אמונה בנוכחותו של ה' ובהשגחתו, כפירושו של הרב הירש. הוא פגע במערכת האמון הכללית - ובמיוחד הכלכלית - שבין בני אדם. הוא הוכיח במעשיו שיש להיות חשדניים כלפי שומר, שותף, או מעסיק, ומעתה כל מי שישקול להיעזר ב'משרות אמון' יחשוש, יהסס ויחפש הגנות.

מעבר לעלות ההגנות, עצם הצורך בהן משית עלות סמויה על הכלכלה - עיכובים וחסמים בעשיית עסקאות או במתן שירותים, שבסופו של דבר פוגעים בפעילות הכלכלית במשק. מי שמודה בעבירה כלכלית ושבועת שקר, מבין שבניגוד להשקפתו של אפלטון, התנהגות לא מוסרית איננה באמת רווחית יותר בטווח הארוך.

הנזק הציבורי של שבועת שקר

באופן פרדוקסלי, יותר מהמעילה ושבועת השקר דווקא ההודאה ופרסומו של המקרה הם אלו שגורמים לנזק התודעתי־כלכלי־ציבורי. קיים חיבור אימננטי בין עולם האמונה והאמון לבין ערכי השוק, והדבר נוגע במישרין להתנהלותם התקינה של חיי החולין של כולם. לכן, מי שמודה משלם תוספת חומש, כדי לפצות על הרס המערכת ועל הפגיעה בתשתית האמון של השוק החופשי. הפגיעה בתשתית זו שווה לפגיעה בקדשי ה'.