האם ממשלת שרון הדיחה את משה יעלון מתפקיד הרמטכ"ל?

נכון - ההצהרה נכונה ומדויקת
נכון ברובו - ההצהרה נכונה ברובה, אך יש בה מרכיב שאינו נכון או אינו מדויק
חצי נכון - חלק מההצהרה נכון וחלקה שגוי, או שהיא אינה כוללת פרטים מהותיים שעשויים לשנות את משמעותה
לא נכון ברובו - חלק קטן מההצהרה נכון ורובה שגוי, או שהיא מחסירה פרטים יסודיים באופן היוצר הטעיה מהותית לגבי משמעותה
לא נכון - ההצהרה כלל אינה נכונה
מטעה - ההצהרה יוצרת מצג שווא או רושם שגוי, אף שהיא מתבססת על עובדות נכונות
כן, אבל - עובדה נכונה בפני עצמה, אך עובדות שלא צוינו עשויות להעמידה באור אחר. מומלץ לבחון את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר
לא מבוסס - לא קיימים נתונים עליהם ניתן לבצע קביעה פוזיטיבית לגבי נכונות הטענה, ואלה גם לא נאספים
ללא ציון - המצב העובדתי מורכב מכדי לתת לאמירה ציון מובהק. הסיבות האפשריות לכך יכולות להיות: התבטאות שאינה מובהקת מספיק וניתן לפרש אותה במספר צורות, מחלוקת בין מומחים, מתודולוגיות שונות שלא ניתן להכריע ביניהן ועוד

שם: צבי סוכות
מפלגה: הציונות הדתית
מקום פרסום: טוויטר
ציטוט: "מזכיר ששרון הדיח את הרמטכ"ל בוגי יעלון כי העביר ביקורת על ההתנתקות "|תאריך: 26.3
ציון: ללא ציון

לאחר גל המחאות שפרת בעקבות ההודעה על פיטורי שר הביטחון יואב גלנט, ח"כ צבי סוכות ביקש להראות בציוץ כי פעם הדחה של בכיר במערכת הביטחון על רקע התנגדותו למדיניות הממשלה לא גררה מחאה המונית: "מזכיר ששרון הדיח את הרמטכ"ל בוגי יעלון כי העביר ביקורת על ההתנתקות", הוא כתב - והוסיף בעוקצנות: "אז זו הייתה חגיגה לדמוקרטיה". בדקנו האם אכן היה מקרה כזה של הדחת רמטכ"ל.

ראשית, כיצד בכלל מפטרים רמטכ"ל? "לא נקבעו הוראות מפורטות לגבי דרכי הפסקת הכהונה של הרמטכ"ל", הסביר לנו ד"ר אסף שפירא מהמכון הישראלי לדמוקרטיה. לדבריו, הוראת החוק החשובה כאן היא סעיף 14 לחוק הפרשנות האומר כי "הסמכות לעשות מינוי - משמעה גם… לפטר את מי שנתמנה". אז כדי להבין כיצד מפטרים רמטכ"ל, צריך להתחקות אחר דרך המינוי שלו.

לפי סעיף 3(ג) לחוק יסוד: הצבא, הרמטכ"ל מתמנה בידי הממשלה ולפי המלצת שר הביטחון. אלא שבדרך, על המועמדים לתפקיד לעבור בחינה של הוועדה המייעצת למינויי בכירים בשירות המדינה (בדומה לשישה מינויי בכירים אחרים: המפכ"ל, ראש השב"כ, ראש המוסד, נציב בתי הסוהר, נגיד בנק ישראל והמשנה לנגיד בנק ישראל). הוועדה כוללת כיום ארבעה חברים - יו"ר, שהוא שופט בדימוס של בית המשפט העליון; נציב שירות המדינה; ושני אנשי ציבור נוספים. הנציב, באופן טבעי, מכהן בוועדה מתוקף תפקידו. היו"ר ואנשי הציבור ממונים על ידי הממשלה, לאחר התייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה, לתקופת כהונה אחת של שמונה שנים שאינה ניתנת להארכה.

בבדיקה קודמת הסברנו כי מבחינה פורמלית, המלצות הוועדה אינן מחייבות את הממשלה, שכן הוועדה היא "ועדה ממליצה" ולא "ועדה ממנה". הוועדה עוסקת רק בשבעה מינויים, בוחנת אותם רק דרך הפרספקטיבה של "טוהר המידות" ובסופו של דבר קביעתה היא ממילא בגדר המלצה. יחד עם זאת, בפסיקת בג"ץ גם נקבע כי "נדרשים טעמים מיוחדים ונסיבות חריגות כדי להצדיק סטייה מחוות דעתו" של הגורם המייעץ.

זהו, אם כן, הליך המינוי. מה ההשלכות שלו לגבי הליך הפיטורים? כאמור, חוק הפרשנות קובע שהסמכות למנות היא גם הסמכות לפטר. אז לדברי שפירא, היות שהממשלה היא זו שממנה את הרמטכ"ל, היא גם מוסמכת לפטר אותו.

ומה חלקה של הוועדה המייעצת בהליך הפיטורים? "מדובר בשאלה פרשנית. הנושא מעולם לא הובא להכרעה משפטית", אומר שפירא. לדבריו, יש שיקולים לכאן ולכאן: "מצד אחד, בג"ץ אכן הכיר בחיוניותה של הוועדה בהליך המינוי - ומשכך ניתן יהיה לטעון שהיא גם חיונית בהליך הפיטורים. אולם מצד שני, תכלית הוועדה היא בחינה של טוהר המידות של המועמד - ושאלה זו פחות רלוונטית לעניין הפסקת כהונה. כמו כן, יש משרות אחרות שלגביהן נקבע במפורש שלוועדות איתור ומינויים יש תפקיד בהליך הפיטורים, לדוגמה במקרה של היועץ המשפטי לממשלה. כיוון שבמקרה של הרמטכ"ל לא נקבע באופן רשמי שיש לוועדה תפקיד כזה, סביר יותר להניח שלא יינתן לה תפקיד". אולם שפירא מדגיש כי בכל מקרה, על ההחלטה לעמוד בכללי המשפט המינהלי.

והאם יש תקדים לפיטורי רמטכ"ל? בניגוד למשתמע מדברי סוכות, בישראל מעולם לא פוטר רמטכ"ל. למרות זאת, יש צדק בכך שכהונתו של יעלון הסתיימה בנסיבות חריגות. נסביר.

אף שבחוק יסוד: הצבא לא נקבע משך כהונת הרמטכ"ל, הנוהג הוא שהרמטכ"ל מתמנה לתקופת כהונה בת שלוש שנים, אך הממשלה רשאית להאריכה בשנה נוספת (ראו, למשל, את החלטת הממשלה בעניין מינוי של רא"ל אביב כוכבי ב-2018 - ואת ההחלטה  להאריך אותה בשנה ב-2021).

משה (בוגי) יעלון מונה לתפקיד ראש המטה הכללי ביולי 2002. בתקופת כהונתו החלו ההכנות לתוכנית ההתנתקות. על פי רביב דרוקר ועפר שלח בספרם "בומרנג", כבר בסוף שנת 2002, כשהועלה רעיון הנסיגה החד-צדדית מעזה, יעלון הצטרף למתנגדים וטען שפינוי התנחלות יתפרש כהישג לטרור. גם לאחר שנודע כי ראש הממשלה דאז שרון מתכוון לסגת באופן חד-צדדי מרצועת עזה, הצטברו עדויות שלכאורה מעידות על עמדה מסויגת יותר של יעלון מהמלך. כך, למשל, יעלון אמר טען בוועדת החוץ והביטחון כי הוא דבק בעמדתו הגורסת שפינוי נצרים תחת אש ישמש רוח גבית לעידוד הטרור (אם כי הוא הוסיף ש"אין בכך משום הבעת עמדה לגבי תכניות מדיניות שעליהן דיבר ראש הממשלה") ובביקור ברצועת עזה במרץ 2004 נשאל האם יש קשר בין ההתנתקות לטרור - והשיב כי הוא לא יכול לשלול זאת.

כשאירועים אלה ניצבים ברקע, בפברואר 2005 הודיע שר הביטחון שאול מופז לרמטכ"ל יעלון כי הוא לא מתכוון להאריך את כהונתו בשנה נוספת - וכי האחרון יסיים את תפקידו ביוני 2005. אף שזוהי כביכול היצמדות לתאריך סיום הכהונה המקורי, ההחלטה שלא להאריך את כהונתו של יעלון נתפסה כיוצאת דופן. בעיתונות ההחלטה תויגה כ"הדחה", "צעד חסר תקדים" ונכתב כי "זו הפעם הראשונה בתולדות צה"ל בה שר הביטחון מסרב להאריך בשנה את כהונת הרמטכ"ל". על פי דיווחים בתקשורת, יעלון עצמו תפס את ההחלטה כ"הדחה": "ההדחה שלי מהווה מסר שלילי לקצינים", דווח בגלובס על דברים שהשמיע בוועדת החוץ והביטחון. על פי אותו דיווח, יעלון טען כי "נתפסתי בתוך המערכת כמסויג מתוכנית ההתנתקות ואין לזה שחר".

ואכן, כנראה לכך כיוון סוכות כשכתב על ה"הדחה" של יעלון. בתשובה למגיבים לציוץ שלו, כתב סוכות כי "בניגוד למקובל לא האריך לו בשנה אבל זה נתפס אצל כולם כולם כהדחה". גם כשפנינו אליו, הוא טען כי "יעלון עצמו קרא לזה הדחה". אז ראינו כי אכן ההחלטה שלא להאריך את כהונת יעלון נתפסה כ"הדחה". אבל עד כמה החלטה זו היא באמת חריגה?

במשך השנים, מתוך 23 רמטכ"לים, רק רמטכ"לים ספורים לא סיימו את תקופת כהונתם המלאה: ב-1953, יגאל ידין התפטר על רקע חילוקי דעות לגבי תקציב צה"ל; מרדכי מקלף, שהחליף אותו, כיהן בתפקיד במשך שנה אחת בלבד על פי בקשתו; צבי צור - שהתמנה לתפקיד ב-1961, כיהן בסך הכל שלוש שנים (עד 1964); ב-1974, לאחר כהונה בת שנתיים, דוד אלעזר הודיע על התפטרותו לאחר שוועדת אגרנט שחקרה את מלחמת יום הכיפורים המליצה על סיום כהונתו; ב-2007, לאחר פחות משתי שנות כהונה, דני חלוץ  התפטר "לאחר השלמת מהלכי התחקור בצה"ל" של מלחמת לבנון השנייה. כמו כן, שני רמטכ"לים ויתרו על חלק מהארכת כהונתם: ב-1998, אמנון ליפקין-שחק ביקש לסיים את תפקידו באמצע השנה הרביעית, על רקע רצונו לעבור לפוליטיקה ולהתמודד על ראשות הממשלה; בסוף 1960, חיים לסקוב ביקש שלא לכהן שנה רביעית על רקע חילוקי דעות שלו עם שמעון פרס ובתחילת 1961 הוא פרש לאחר שלוש שנות כהונה.

מנגד, כדאי להזכיר כי כהונתו של הרמטכ"ל רפאל איתן הוארכה פעמיים, כך שתקופת כהונתו עמדה על 5 שנים (1978-1983) - הכהונה הארוכה ביותר בתולדות צה"ל. עוד מקרה ראוי לציון הוא של הרמטכ"ל גבי אשכנזי - שכשמונה ב-2007, כהונתו נקצבה ל-4 שנים (ולא ל-3), אולם ב-2010 החליט שר הביטחון ברק שלא להאריך את כהונתו בשנה נוספת והוא סיים את כהונתו ב-2011 לאחר ארבע שנים.

לסיכום, הסמכות לפיטורי רמטכ"ל נתונה לממשלה (שהיא הגורם הממנה). באשר ליעלון, אומנם הוא לא פוטר מתפקידו כרמטכ"ל, אך באופן יוצא דופן כהונתו לא הוארכה לשנה רביעית - והחחלטה שלא להאריכה נתפסה בקרב חוגים רחבים כ"הדחה".