סימנים הם לפעמים רק סימנים: חכו עם התחזיות לחורבן הבית

ההשוואות לאגדות החורבן השבוע היו מתבקשות. תסתכלו על הימים ההם ותראו אותנו. רוצים דוגמה? בבתי הכנסת קראו בתשעה באב את תיאורי הנביא ירמיהו, יותר מ־2,500 שנה אחורה: "אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ. כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ. וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ, וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ. לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲווֵה נִלְאוּ. שִׁבְתְּךָ בְּתוֹךְ מִרְמָה". אי אפשר לכתוב את זה ב־2023 מדויק או עצוב יותר.

● אלוף (במיל') יעקב עמידרור: "האיום בסרבנות יפגע בצה"ל. ישראל תצא מהאירוע חלשה יותר" | ראיון
● שליש מהציבור חושב: זה מה שנתניהו צריך לעשות עכשיו ובדחיפות | סקר גלובס

תשאלו בשוק ההון, כולם חכמים בדיעבד

ויחד עם זאת, בסוף שבוע קודר כל כך ומול אווירת נכאים אמיתית וחוצת מגזרים, יש גם סיבות להכניס קצת אוויר לריאות. לא כי אין סימנים לחורבן, אלא כי סימנים הם תמיד רק סימנים. נכון שלכל חורבן קדמו איתותים מקדימים, שטוב היה אם היינו רואים ונזהרים מהם יותר, אבל ההיסטוריה מלאה בפעמים שסימנים דומים הופיעו ונעלמו. אלפי שנות העם היהודי ועשרות שנות מדינת ישראל מלאים במשברים פנימיים נוראיים שהכריזו על סוף דרכנו בישראל - וטעו. איכשהו קמנו מחדש על הרגליים, עד הפעם הבאה.

קשה להיות אופטימיים בשבועות ובחודשים האחרונים. אבל הדבר היחיד שבטוח הוא שרק בדיעבד ניתן יהיה להצביע ולהוכיח איך כל הנקודות התחברו. איך היה ברור כביכול כל הזמן שהתוצאה תגיע, לטוב או לרע. אלברט איינשטיין כנראה מעולם לא אמר את הציטוט המפורסם המיוחס לו -"הגדרת השיגעון היא לעשות אותו הדבר שוב ושוב ולצפות להגיע לתוצאה שונה". מדובר במשפט שבקושי מחזיק מים אפילו בתנאי מעבדה. בפועל, אף פעם לא עושים את אותו דבר שוב כי, כמו שהסביר זאת הפילוסוף היווני הרקליטוס, אי אפשר להיכנס לאותו הנהר פעמיים.

תשאלו את אנשי שוק ההון. בסוף כל יום, הם תמיד יודעים להסביר נהדר למה הבורסה עלתה או ירדה. אבל אם הם היו יודעים לומר זאת באותה נחרצות בבוקר, הם כנראה לא היו אנליסטים, אלא מיליארדרים. ביום ראשון, למשל, לכולם היה ברור למה הבורסה נופלת. כמו שהיה ברור להם בסוף אותו היום למה היא דווקא עלתה. ככה זה כשכל בשורה רעה שמתקבלת בעליות במדדים המובילים אפשר לעטוף ב"השוק תמחר תחזית רעה עוד יותר". כבר היה מי שאמר כי "מומחה לכלכלה הוא מי שיידע מחר, למה הדברים שחזה אתמול לא התגשמו היום".

זה לא אומר שצריך לטמון את הראש בחול ולהתעלם מהשבר הגדול, אבל גם הכרזה על חורבן הבית (לפיד וגנץ למשל) איננה תוכנית פעולה. וכן, יש סיבות גם לאופטימיות בעת הזו, הגדולה שבהן אולי היא ההחלטה של רבים כל כך לנער את האדישות ולהיאבק על דמותה של המדינה. אולי, אם כבר מדברים על סימנים, נסתכל על שנת 2023 ונבין שהיא עזרה לנו לקפוץ סוף סוף קדימה, לשלב הבא שלנו. שנה שהכריחה אותנו להפסיק לחשוב על "הנס" של מדינת ישראל, להבין שהיא כבר ממש לא צעירה ולא קטנה, והגיע הזמן לתכנן איך להתבגר בכבוד.

צום על הצרות של היום, לא של אתמול

ואגב צום תשעה באב. הרמב"ם כתב כי "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן… ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות". הרמב"ם בעצם הדגיש שאנחנו לא צמים ביום כזה או אחר בגלל מה שאירע בו בעבר, אלא בגלל מה שקורה לנו עכשיו. "זכרון למעשינו הרעים עתה". הצרות של פעם הן רק טריגר וזיכרון להשלכות של מעשינו הרעים כעת. זאת, מתוך תקווה - אולי מעט נאיבית - שנלמד את הלקח ונתנהג בהתאם. לכן חז"ל התגמשו וכינסו כל כך הרבה צרות בעבר הרחוק והקרוב לתוך תשעה באב. לכן מנחם בגין כל כך התאמץ לקבוע את יום השואה לתשעה באב. לא חלילה כדי להשוות בין האסונות, אלא כדי שנלמד מכל אלה שכדאי להתאפס.

כוכבי השבוע

מצוין: איל מקיאג' באמת שווה 3 מיליארד דולר?

לא אלמן ישראל. כשענף ההייטק בצרות, וכשהנדל"ן בקיפאון, טוב שיש לנו גם את ענף הביוטי. איל מקיאג', שהחלה את דרכה כרשת חנויות ומכללה לאיפור, הנפיקה בימים האחרונים מניות בנאסד"ק לפי שווי של 2 מיליארד דולר, וזינקה בימים שלאחר מכן לשווי של 3 מיליארד דולר. שאפו.

החשש הגדול הוא שכמו כל איפור, מוצלח ככל שיהיה, נקום בקרוב למציאות פחות מלבבת. אודיטי, חברת האם של איל מקיאג', אמנם מציגה רווחיות "אמיתית", להבדיל מהרבה חברות שזה מכבר באו לוול סטריט, אבל קשה להסביר את השווי הפנומנלי שבו היא נסחרת. הרווח ב־12 החודשים האחרונים בהשוואה לשווי החברה בבורסה משקף לה מכפיל רווח של 77 - יותר מפי שלושה מהמכפיל הנוכחי של מניות הדאו ג'ונס וכמעט פי ארבעה מהמכפיל של חברות ה־S&P500.

בלתי מספיק: הרשות המחוקקת נופשת, ואנחנו משלמים

זה לא באמת מפתיע, אבל קשה להסביר את העובדה שביום ראשון הקרוב הכנסת שלנו תצא לפגרה עד ה־15 באוקטובר. חוק הכנסת הגדיר כי "משך שני הכנסים יחד (קיץ וחורף) יהיה שמונה חודשים לפחות", וחברי הכנסת שלנו לא טורחים לשאול את עצמם מדוע בעצם לא לעבוד יותר. פה ושם הם יסבירו כמה עומס מוטל עליהם באותם שמונה חודשים בערך בכנסת, כמה עבודה ציבורית קדושה הם עושים מעבר לזמן הרשמי במשכן, ואפילו שהם היו שמחים להגיע יותר - אבל מה לעשות שוועדי העובדים לא מאפשרים (והכנסת כוללת כמובן לא רק את נבחרי הציבור האלטרואיסטים).

אבל כשהרשות המבצעת חוגגת, והרשות השופטת מתגוננת, קשה להסביר מדוע הרשות המחוקקת, הפרלמנט הישראלי שהוא בעצם הגוף היחיד המייצג את כלל הציבור שחי פה, יוצא לחופשה כל כך ארוכה ומשמעותית.