דילמת שיפא - בין אסטרטגיה למוסר

ד"ר עידית שפרן-גיטלמן היא חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי, אוניברסיטת תל אביב. ענת שפירא היא חוקרת במכון למחקרי ביטחון לאומי, אוניברסיטת תל אביב 

בימים האחרונים דובר צה"ל מכין את הקרקע לתקיפה אפשרית של בית החולים שיפא ובתי חולים נוספים המשמשים כמפקדות חמאס. תהליך ההכנה כולל אינדיקציות לתקיפה הממשמשת ובאה, לצד ראיות והוכחות לשימוש שעושה חמאס בבתי החולים הללו, דוגמת סרטונים מחקירות של מחבלי חמאס.

פעולותיו של דובר צה"ל נובעות מההבנה של האתגר הניצב בפני צה"ל. תקיפה של בית החולים היא פעולה קשה, גם כשהיא צודקת. האתגר הוא בראש ובראשונה מוסרי, אך אי אפשר להתכחש לכך שהאתגר היום מצוי גם בזירת הלגיטימציה הבינלאומית, בה תמונות של בית החולים המופצץ או אפילו של פינוי אפשרי שלו, הן תמונות קשות. שיקולים מוסריים אינם בבחינת מותרות. הן בשל החשיבות של שמירה על האופי המוסרי שלנו, והן בשל החשש מפגיעה בלגיטימציה הבינלאומית שלנו לפעולה, שעלולה לפגוע ביכולת להשלים את יעדי המלחמה.

על אף חשיבות סוגיית הלגיטימציה, השאלה שראוי שתעמוד במרכז היא השאלה הערכית. גם כאן, מצוי צה"ל בדילמה מוסרית מורכבת, המאפיינת לחימה א-סימטרית, בין צבא לארגון טרור. כללי מוסר המלחמה מתחלקים לשני ענפים: ענף העוסק בצדקת היציאה למלחמה וענף המסדיר את כללי הלחימה, משעה שזו החלה. מלחמתה של ישראל בעזה היא מלחמה צודקת. איש אינו מערער על זכותה של מדינה להגן על עצמה, לא כל שכן נוכח עוצמת האכזריות והבנת גודל האיום שמרחף מעל אזרחיה מאז ה-7 באוקטובר. אולם, גם כאשר המלחמה צודקת, הצד הנלחם אותה מחויב לכללי הלחימה, ומחויבות זו היא חלק ממה שמבחין בינו לבין ארגון טרור.

עקרון ההבחנה ועקרון המידתיות

הכללים המרכזיים הרלבנטיים בהקשר הנוכחי הם עקרון ההבחנה ועקרון המידתיות. על פי עקרון ההבחנה מותר לכוון התקפות רק לעבר אלה המעורבים בלחימה. הספרות דנה רבות בשאלה כיצד יש להבחין בין מעורבים לאלה שאינם. מובן שבמלחמה נגד ארגוני טרור הבחנה זו מורכבת יותר, ובכל זאת יש מי שברור לגביהם שהם בבחינת חפים מפשע שאין לפגוע בהם באופן מכוון. עם זאת, התקפה עשויה להיות מותרת גם אם היא גוררת, כנזק אגבי, פגיעה בחפים מפשע. זאת אם הנזק הוא צפוי אך לא מכוון, ובכפוף לעקרון המידתיות, הדורש איזון בין הנזק האגבי לנזק שאותו הפעולה מבקשת למנוע.

בדומה לדילמות מוסריות אחרות, תיאוריות המוסר אינן מספקות הוראות הפעלה ברורות להתמודדות עם שאלות קונקרטיות. התשובה לשאלה "האם מוסרי לתקוף את בית החולים שיפא?" אינה חד-משמעית. הדבר תלוי בשאלות דוגמת הערך האסטרטגי הטמון בתקיפת בית החולים, הנזק שייגרם כתוצאה מן ההפצצה והפעולות שיינקטו על מנת לצמצם נזק זה. על פניו נראה כי ככל שניתנה אזהרה ואפשרות לפנות את החולים, ובמקרה שאכן בית החולים משמש למטרה צבאית, עצם ההפצצה איננה אסורה.

כיוון שצה"ל אינו מכוון באופן ישיר את התקפתו לעבר האזרחים, והמטרה המותקפת היא יעד לגיטימי להתקפה שכן היא משמשת למטרות צבאיות, הרי שעקרון ההבחנה נשמר. באשר לעקרון המידתיות, הרי שבהחלט קיימים תרחישים בהם הנזק שייגרם מהפצצת בית החולים הינו מידתי ביחס לנזק שיימנע כתוצאה מהפצצתו. זאת בעיקר נוכח מאמצי הצבא לצמצם נזק זה. גם העובדה שהאויב עושה שימוש באזרחים כמגנים אנושיים, ומנע, על פי דיווחים, מאזרחים לעזוב את בית החולים באופן שהיה מצמצם את הנזק עשויה להיות משוקללת לשאלת המידתיות.

השימוש במגנים אנושיים אסור בתכלית האיסור בכל נסיבות, קל וחומר כשמדובר בבית חולים. יחד עם זאת, העובדה שחמאס עושה שימוש אכזרי באזרחים ומפר את כללי המלחמה אינה מספקת לצה"ל פטור מכיבוד כללים אלו בעצמו. כללי מוסר בסיסיים אינם תלויים בהדדיות ואחריות איננה משחק סכום אפס. העובדה שעל אף חשיבותו האסטרטגית, הפצצת בית החולים אינה מתבצעת בלי עיסוק נרחב במחיר המוסרי הכרוך בה, מעידה כי צה"ל מבין זאת היטב.