בג"ץ עצר מהלך של העברת "מסתננים" לרואנדה תמורת תשלום?

נכון - ההצהרה נכונה ומדויקת
נכון ברובו - ההצהרה נכונה ברובה, אך יש בה מרכיב שאינו נכון או אינו מדויק
חצי נכון - חלק מההצהרה נכון וחלקה שגוי, או שהיא אינה כוללת פרטים מהותיים שעשויים לשנות את משמעותה
לא נכון ברובו - חלק קטן מההצהרה נכון ורובה שגוי, או שהיא מחסירה פרטים יסודיים באופן היוצר הטעיה מהותית לגבי משמעותה
לא נכון - ההצהרה כלל אינה נכונה
מטעה - ההצהרה יוצרת מצג שווא או רושם שגוי, אף שהיא מתבססת על עובדות נכונות
כן, אבל - עובדה נכונה בפני עצמה, אך עובדות שלא צוינו עשויות להעמידה באור אחר. מומלץ לבחון את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר
לא מבוסס - לא קיימים נתונים עליהם ניתן לבצע קביעה פוזיטיבית לגבי נכונות הטענה, ואלה גם לא נאספים
ללא ציון - המצב העובדתי מורכב מכדי לתת לאמירה ציון מובהק. הסיבות האפשריות לכך יכולות להיות: התבטאות שאינה מובהקת מספיק וניתן לפרש אותה במספר צורות, מחלוקת בין מומחים, מתודולוגיות שונות שלא ניתן להכריע ביניהן ועוד

שם: דני דנון

מפלגה: הליכוד

תוכנית: משדר מיוחד, קשת 12

תאריך: 1.1.24

ציטוט: "הוצאנו לרואנדה כמות גדולה של מסתננים שקיבלו כסף... זה עבד ונעצר ע"י בג"ץ"

ציון: לא נכון

חה"כ דני דנון התראיין לקשת 12 ונשאל שם על התכנית שלו לעודד עזיבה מרצון של תושבי עזה, אותה הוא מקדם יחד עם רם בן ברק. יאיר שרקי הזכיר לו שהניסיון של ישראל להוציא משטחה כמה עשרות אלפי מבקשי מקלט לא הצליח, ולכן תהה אם ישראל מסוגלת להוציא מעזה יותר משני מיליון איש. דנון אמר שאת סוריה עזבו מיליונים בגלל המלחמה, ולמרות ש"אנחנו לא שם" (מבחינת מצב הלחימה), יש לאפשר למי שרוצים לעזוב לעשות זאת, והוסיף: "מילה על המסתננים: אנחנו הוצאנו לרואנדה כמות גדולה של מסתננים שקיבלו כסף - גם ממשלת רואנדה קיבלה כסף וגם המסתננים קיבלו כסף - וזה עבד. זה נעצר בסוף על-ידי בג"ץ, אבל זה עבד".

באופן עקרוני, כפי שעולה מהפסיקות השונות בהן עיינו, ישראל קיימה הסכמים עם מדינות שלישיות להעברת מבקשי מקלט אליהן כחלק מ"עזיבה מרצון", אך הם היו חסויים כך שלא נאמר באופן רשמי שההסכם היה עם רואנדה. בפועל, היו דיווחים רבים על כך שמדובר ברואנדה, כולל דוחות של המוקד לפליטים ומהגרים (להלן: המוקד) וההסכם אף קיבל התייחסות בפסיקה של בית המשפט העליון של בריטניה (שכפי שהסברנו בבדיקה קודמת, מבקשת גם היא לשלוח מבקשי מקלט לרואנדה, והמקרה הישראלי עלה בעתירה נגדה). הן לפי כרוניקה של המוקד והן לפי פסיקת העליון הבריטי, ההסכם עם רואנדה נחתם ב-2013 ונשאר בתוקף עד 2018, כששליחת מבקשי המקלט החלה ב-2014.

בדקנו כמה מבקשי מקלט יצאו מישראל במסגרת התכנית (שבשלב מסוים גם הממשלה גם החליטה להקצות לה תקציב לטובת מענקי יציאה). לרשות האוכלוסין לא היה נתון על עזיבה לכל מדינה ומדינה אלא רק נתונים על "עזיבה מרצון", אולם במוקד הסבירו לנו שיש להסתכל על יציאה למדינות שלישיות. לפי נתוני הרשות, בשנים 2014-2018 יצאו למדינות שלישיות 4,469 איש, לעומת 6,049 איש שעזבו ל"מדינות אחרות", כלומר כאלו שאין איתן הסכם מיוחד (לפי המוקד, מדובר בעיקר בקנדה) ו-6,938 איש שחזרו למדינות המוצא. כלומר, מבקשי מקלט שעזבו למדינות שלישיות היוו כרבע מסך מבקשי המקלט שעזבו את ישראל באותה תקופה.

עם זאת, יציאה למדינות שלישיות לא פסקה. לפי סיכום השנה של 2022, בשנים 2019-2022 עזבו את ישראל למדינה שלישית 882 איש, לעומת 5,102 שעזבו למדינות אחרות ו-1,026 שחזרו לארץ מוצאם. אמנם מדובר במספרים נמוכים יותר מאלו של 2014-2018, אבל הדוח מציין שבשנים 2020-2021 הייתה ירידה במספר היוצאים בשל מגיפת הקורונה. עם זאת, שיעורם של מבקשי המקלט שעזבו למדינה שלישית מכלל העוזבים ירד בחצי, ל-12.6%. המדינה השלישית, כך הסבירו לנו במוקד, היא אוגנדה שעמה נחתם הסכם במקביל לרואנדה.

פנינו לדנון להבין על איזו פסיקה הוא מדבר. הוא הפנה אותנו לדבריה של השופטת בדימוס עדנה ארבל בפסיקה בבג"ץ 7385/13, שבפסקה 6 לדבריה כותבת: "קיים כיום אפיק הרחקה למדינה שלישית. עם זאת, הליך זה מותנה כיום בהסכמתו של המסתנן להרחקתו. החזקתו של המסתנן רק לשם שכנועו להסכים להרחקתו למדינה שלישית עלולה להפוך את הסכמתו לכזו שהושגה ללא הסכמה חופשית, מתוך חשש שחירותו תמשיך להישלל לתקופת זמן ארוכה כל עוד אין הוא מסכים להרחקתו". עם זאת, ארבל לא עסקה בחוקיות ההסדר עצמו, אלא רק באפשרות להפעיל אמצעי לחץ כדי להשיג הסכמה, בעוד דנון עצמו דיבר על הסדר בו רק הוצע כסף. בנוסף, העתירה בבג"ץ זה נגעה בכלל בחוקיות של שימת אדם במתקני שהייה נוסח מתקן חולות, ולא בהרחקה למדינה שלישית.

אבל אין פירוש הדבר שבית המשפט העליון לא דן כלל בסוגייה. ב-2017 בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים סיים את דיונו בעמ"מ 8101/15, בו שני מבקשי מקלט שבקשתם למקלט נדחתה סירבו לעבור למדינה השלישית שהוצגה בפניהם, ולפיכך המדינה הכריזה שמדובר בהיעדר שיתוף פעולה והורתה על העברתם למשמורת. בפסיקה דווקא נקבע שהמדינה רשאית לשלוח מסתננים למדינה שלישית, ואפילו לא חייבת לקבל את הסכמתם לכך. כמו כן, העליון קבע שהעותרים לא הצליחו להוכיח שמדובר במדינות לא בטוחות. לצד זאת, נקבע שמרגע שהוחלט שההעברה למדינה שלישית ייעשה מרצון, לא ניתן לשים אדם במשמורת במתקן שהייה כדי לחלץ ממנו הסכמה. כך למשל כתבה נשיאת העליון דאז מרים נאור בפסיקה, עליה הוסכם פה אחד: "ככל שמסכים השוהה לצאת מרצונו מהמדינה - ניתנת לו אפשרות לעשות כן; אך אם הוא אינו מסכים לכך, ניתן להרחיקו. סמכות ההרחקה אינה מותנית אפוא בהסכמתו של המורחק" ושאפשר "להעביר כל אדם - גם בניגוד לרצונו - למדינה בטוחה" (ההדגשה במקור). עוד כתבה: " נטל השכנוע מוטל על המורחקים [...] להוכיח שצפויה להם סכנה במדינה השלישית אשר מצדיקה הימנעות מהרחקתם אליה". דבר נוסף שכתבה, וחשוב לענייננו: "משבחר אדם מרצונו לצאת ממדינה אחת למדינה שניה, אין רלוונטיות למצב השורר במדינה שאליה יצא וניתן לומר כי האחריות על קורותיו בה רובצת על האדם עצמו ולא על המדינה שממנה יצא או על המדינה שהרחיקה אותו למדינה שממנה יצא".

בינואר 2018 פרסמה רשות האוכלוסין "נוהל הרחקה למדינות השלישיות", שקבע שמי שלא הגישו בקשת מקלט או שבקשתם נדחתה יעמדו בפני שתי בררות: עזיבה מרצון למדינה שלישית או היכנסות למשמורת ללא הגבלת זמן. זאת בעקבות ידיעות על כך שממשלת ישראל חידשה את ההסכם עם רואנדה כך שיהיה ניתן לגרש אליה מבקשי מקלט גם בניגוד לרצונם. הסכם חדש זה גרר עתירות נגדו, ובג"ץ אכן הוציא צו ארעי שאסר על אכיפת הנוהל הנ"ל, זאת עד לקבלת תשובת המדינה. אחת הטענות שעלו בדיונים בבג"ץ הייתה שבגלל הכחשת קיומו של ההסכם על-ידי רואנדה, פירוש הדבר הוא שמבקשי המקלט שיגורשו לשם ייוותרו ללא הגנה.

ב-2 באפריל 2018 שר הפנים אריה דרעי סיפר במסיבת עיתונאים: "לצערי, כבר כמה שבועות שאנחנו שומרים את זה בתוכנו, קיבלנו את הידיעה שהמדינה השלישית לא עמדה בלחצים… והם הבהירו לנו והם גם התראיינו בתקשורת שהם לא מסכימים, רק מי שבא מרצון. ומהר מאוד הוגשו עתירות לבית המשפט העליון, ועד התשיעי לחודש אנחנו אמורים לתת תשובות לבית המשפט, את המסמכים והראיות כדי להראות שאכן… שאין לנו אותם, לצערי הרב". באותה מסיבת עיתונאים, שגם נעשתה במעמד ראש הממשלה בנימין נתניהו, הממשלה הודיעה על ההסכם עם נציבות הפליטים של האו"ם, שישראל חזרה בה ממנו. בכל מקרה, פירוש הדבר הוא שרואנדה פרשה מההסכם, ולא שבג"ץ ביטל אותו. בעקבות ההתפתחויות האלו, בג"ץ מחק את העתירות.

נציין שלפי דוח של המוקד מ-2015, הביצוע בפועל של התוכנית לקה בבעיות. לפי הדוח, מערכת הלחצים שישראל הפעילה על מבקשי המקלט לא כללה רק כליאה במתקני שהייה כמו "חולות", אלא גם איום בשלילת מעמד, דרישה לחדש רישיונות שהייה בתדירות גבוהה ועוד. בנוסף, מבקשי המקלט לא קיבלו מידע מקדים על המדינה אליה היו אמורים לנסוע "מרצון", היו חשופים בה לסכנות מעצר ומכיוון שנלקחו מהם מסמכיהם האישיים עם הגיעם גם התקשו להגיש בקשות מקלט. זאת בנוסף לכך שלפי הדוח, חלק ממי שחשבו שהם יוצאים למדינה שלישית למעשה נשלחו למדינות מוצאם. הבעיות ביישום ההסכם זכו להתייחסות גם בפסיקת בית המשפט העליון הבריטי (סעיפים 95-100).

מחה"כ דנון נמסר בתגובה: "ח"כ דני דנון העלה לראשונה את נושא ההגירה מרצון לדיון ציבורי בישראל ובעולם ביחד עם ח"כ רם בן ברק במאמר משותף שפרסמו בוול סטריט ג'ורנל לפני כחודשיים. הגירה מרצון היא פרקטיקה מקובלת בכל העולם באזורי סכסוך ולכן ראוי שתהיה אופציה גם עבור תושבי עזה שרוצים לעזוב ולבנות את עתידם במקום אחר. בשבוע האחרון יצאו כ-1,000 עזתים לקנדה, שהוציאה אשרות ותיאמה את יציאת העזתים ממעבר רפיח. ביום רביעי (היום) ח"כ דנון וח"כ בן ברק יקיימו דיון בכנסת ביחד עם שגרירים מעשרות מדינות מכל העולם בנושא 'עזה: היום שאחרי'".

לסיכום, אכן יצאו מבקשי מקלט מישראל לרואנדה מרצון. בג"ץ אכן גם עצר שליחת מבקשי מקלט לרואנדה. עם זאת, הוא עצר אך ורק את שליחתם בכפייה, לאחר שרואנדה הכחישה קיומו של הסכם כזה. בג"ץ אישר לשלוח מבקשי מקלט לרואנדה מרצון, גם בלי להוכיח שמדובר במדינה בטוחה, ובתנאי שלא מופעלים אמצעי לחץ כמו כליאה. לכן דבריו של דנון לא נכונים.