כנגד כל הסיכויים: פסטיבל דרום אדום יתקיים גם השנה. כך זה יעבוד

זו הייתה אמורה להיות תקופת הלבלוב של הדרום. בשנה מתוקנת כ־400 אלף איש מגיעים לאזור בחודשים ינואר־פברואר כדי לחזות במרבדים שטופי הכלניות. היערות ואתרי הפריחה עמוסים במכוניות, וביישובים הפזורים ביניהם נערכות פעילויות של העסקים המשתתפים, צעדות ואירועים המוניים. זו חגיגה של הטבע בחבל הארץ היפהפה, אך לא רק. עבור מאות עסקים פסטיבל דרום אדום הוא גם עוגן כלכלי. 

● סן פרנסיסקו הכריזה על הפסקת אש בעזה, והיא לא לבד
● עורך הווידאו מהקיבוץ בצפון שהפך ליוניקורן: "חשבנו שאם כל אחד מהשותפים ייקח 8,000 שקל, זה הישג"
● "מערכת החינוך מכינה חיילים למלחמת האזרחים העתידית, לא למלחמה מול אויבינו"

"בשנה טובה ההכנסות של חלק גדול מהעסקים המשתתפים מהוות כ־80% מההכנסות השנתיות", אומרת דורון נחמני אשטן, מנכ"לית עמותת התיירות שקמה בשור, שמארגנת את הפסטיבל, ומי שבימים אלה גם מפונה מביתה שבעוטף. "אין ספק שיש לזה אימפקט כלכלי משמעותי מאוד. מדובר במנעד עסקים רחב מאוד - מאטרקציות חקלאיות, דרך אמנות, אוכל, פעילויות עם חיות, ספורט ועוד. וזו גם המטרה - תמיכה בעסקים הקטנים שגם נהנים מהתנועה באזור".

ואולי זו הסיבה שגם השנה האירוע יתקיים - אך במתכונת קצת אחרת: לא חגיגה, כי אם אירוע הנצחה לנרצחים ולנופלים, חיבוק למשפחות החטופים וקריאה להחזרתם, ומעל לכול: סמל לתושבי הדרום שאין אופציה אחרת מלבד תקומה. כמו הכלניות, גם הם יתייצבו בראש מורם, ויראו לכולם שהבית עדיין קיים. לא רק הכאב שטבוע בו כעת, אלא גם היופי.

כ-60 עסקים כבר נרשמו

פסטיבל דרום אדום נולד לפני 19 שנה כיוזמה של ורד ואופיר ליבשטיין ז"ל, ראש המועצה האזורית שער הנגב, שנרצח ב־7 באוקטובר. הוא זה שהעניק לו את שמו, על שמן של הכלניות הפורחות בשיא התקופה. משנה לשנה הכלניות הלכו והתרבו, כמו גם האירועים והפופולריות, ודרום אדום הפך למותג-על בתיירות הכפרית בישראל. מדובר למעשה בפסטיבל הטבע הגדול בארץ, הן מבחינת משך הזמן והן מבחינת מספר המבקרים.

 אופיר ליבשטיין ז''ל / צילום: איל יצהר

"בדיעבד הבנו שזה מה שמחזיק את העסקים הקטנים כל השנה", אומרת ורד ליבשטיין. "כשפנינו לראשי הרשויות בבקשת הצטרפות לפרויקט, אמרנו שזה יכול ליצור תחושת גאווה ולשנות את הדמוגרפיה באזור. בהתחלה אנשים היו כל כך סקפטיים וחשבו שאף אחד לא ירצה לבוא, אבל כל השאר היסטוריה".

כאמור, בתחילת פברואר האירוע צפוי להיפתח, אך התוכנית עדיין לא סגורה הרמטית. בעמותה המארגנת שקמה בשור ממתינים לאישורים מהצבא לחלק מהמקומות, ומודעים לאפשרות שייתכנו שינויים והתפתחויות בהתאם למצב הביטחוני. עם זאת, נחמני אשטן מציינת שהעסקים ממשיכים להירשם. "בכל שנה נרשמים כ־160 עסקים, והשנה נרשמו כ־60 עסקים עד כה. יש גם הרבה עסקים מפונים שיחליטו להגיע רק ברגע האחרון".

ולמרות שהדרום עצמו פורח, ברור לחלוטין שעצם קיום האירוע רחוק מלהיות מובן מאליו. "ההחלטה להוציא אותו לפועל לא התקבלה בקלות דעת", אומרת נחמני אשטן. "כולנו עדיין כואבים את אירועי 7 באוקטובר, אבל הבנו שהפריחה הזאת מסמלת גאווה מקומית. כשאנחנו רואים את האזור מתמלא פריחה ואנשים מגיעים, זה ממלא אותנו. אנחנו לא שוכחים אף אחד, והחלטנו שהשנה חשוב לנו יותר מתמיד לקיים אותו, להראות את החוסן שלנו.

"אני מבינה משפחות שמפחדות, ויש מקומות, כמו רעים ושוקדה, שבטוח לא יתאפשר להגיע אליהם. אבל יש מספיק אזורי פריחה כך שלא חייבים להיות בקו האש. אפשר להגיע לחלק המזרחי וליהנות מהכלניות גם שם".

בכלל, נראה כי הרבה מהתושבים שייקחו חלק בדרום אדום בונים על סולידריות של המטייל הישראלי. "כשמגיעים לסייע לעסקים שנפגעו כל כך קשה זה חלק מהעניין", מסביר אמנון גרינשפן, שמפעיל את המרכז ללימודי נפחות הברזליה בקיבוץ רוחמה שבצפון הנגב. "ילדים ומבוגרים יגיעו להרצאות מעניינות, ישתתפו בפעילויות, ויצאו מכאן עם חפץ אמנותי או שימושי לבית, ותוך כדי זה כמובן עוזר לנו, לעסקים הקטנים, לקבל בוסט קטן שיכול להחזיק אותנו מעל למים. זה ניסיון לחזור טיפה לשפיות".

 אמנון גרינשפן, בעל מרכז הנפחות הברזליה / צילום: שירה ספיר

זה לא קצת מוקדם מדי להפנינג וחגיגות?
"אני מבין את מי שאומר את זה, אבל דרום אדום חשוב למשק, לכלכלה המקומית ולאנשים שגרים פה, שספגו גם כך. לי אישית לא הייתה פעילות שלושה חודשים, מאז תחילת המלחמה. כך גם רוב העסקים פה. הכול היה בהקפאה".

הפעילות הזאת של גרינשפן היא הרבה יותר מהכנסה כלכלית עבורו. הוא יוצר פסלים מרהיבים, סכינים וחפצים, שחלקם נראים כאילו עוד רגע יקומו לתחייה. "תמיד אני אומר שנפח נקרא כך כי הוא מפיח רוח חיים בחומר". זו גם אחת הסיבות שבשנים קודמות המטיילים נהרו לברזליה שלו - להקשיב ולהתנסות בהכנת יצירות בסדנאותיו. השנה הוא יודע שיגיעו פחות, אבל גם זה, לדבריו, יותר טוב מכלום.

אתה חושב שאנשים לא יפחדו להגיע?
"באזור הזה ספציפית לא הייתה אפילו אזעקה אחת. יש מיגוניות, וגם עכשיו אנשים מנסים לחיות חיי שגרה, למרות שברור שלא תהיה שגרה אמיתית עד לחזרת כל החטופים.

"צריך לזכור שבשנה רגילה זה פשוט פסטיבל ענק. באים אלפי אנשים, הכבישים מפוצצים. עמותת הבשור מארגנת עשרות פעילויות ואטרקציות בכל מיני תחומים, קולינריה, סדנאות, טיולים. גם הצעדה הגדולה (השנה היא למוזמנים בלבד - ש"ס) יוצאת מאזור רוחמה, כשכל האזור ירוק ופורח".

"החודש הכי חזק שלנו"

אחת הסוגיות שמטרידות את המארגנים היא כמובן זו הביטחונית. דני בן דוד, מנהל אזור הנגב המערבי בקק"ל, מספר שבכל שנה, בשישי ושבת, היו מגיעים כ־25 אלף איש לטייל באזור בארי, שוקדה וכיסופים - מוקדי הפריחה - ועוד 5,000 איש במקומות קטנים יותר.

"השנה אנחנו מוגבלים מאוד. רוב השטחים הם צבאיים סגורים או מאוימים, ורוב אתרי התיירות בנגב המערבי סגורים או מסוכנים למבקרים. אף אחד לא יכול לקחת אחריות על נפילות. ולכן דרום אדום השנה, לפחות האירועים הגדולים יותר, יתקיימו בצד המזרחי יותר", אומר בן דוד. "אנחנו צופים שיגיעו המון מבקרים, כמו בכל שנה. עם ישראל סקרן, ולכן כשהפריחה תתחיל אני מניח שהציבור יגיע. עד כמה זה מסוכן או בטוח? הצבא יחליט".

בן דוד מדגיש כי הצבא לא יאפשר לכולם להגיע, ולא יינתנו למשל אישורים לבתי ספר, כך שעיקר המבקרים יעשו זאת באופן פרטי, במסגרת מגבלות פיקוד העורף. "יש צבע אדום כמעט בכל יום באזור העוטף, אבל אני מעריך שאנשים כן יבואו. השנה אני מבליג על היותי מנהל אזור הנגב המערבי והאירועים עוברים מזרחה, אבל בשנה הבאה נחזיר את הכול למקום המקורי".

אתה נשמע מאוד בטוח בזה.
"אני בטוח, כי אין לנו ברירה. אם בתוך שנה לא נצליח להתגבר על חמאס ולהחזיר את הביטחון ואת התושבים, יש בעיה. חייבים שזה יקרה. לא מוותרים על סמלים, ודרום אדום הוא סמל. לא מוותרים על אופיר ועל מה שזה נתן לתושבים. לא מוותרים אבל עושים את זה בחוכמה. אנחנו מחכים לרגע שנוכל לחזור, לשקם ולנטוע מחדש את השטחים שלנו. ולא מדובר רק על דרום אדום, אלא על החיים. אם נחזיר אותם, נחזיר גם את דרום אדום".

אחד מהעסקים שמשתתפים באופן קבוע בפסטיבל הוא זה של ארז מנור מבארי - מרכז רכיבת האופניים לה־מדווש. לפני 20 שנה הוא פתח את המקום, ובשיא העונה מגיעים אליו כ־500 לקוחות ביום בסופי השבוע וכ־300 איש ביום חול, רק לשכירת אופניים. "לפעמים בדרום אדום יש פה פקק של 45 דקות רק ביציאה", הוא מספר. "זו התקופה הכי חזקה שלנו, ואנחנו פה כבר 20 שנה, אז המון אנשים מכירים אותנו וחוזרים כל הזמן". מלבד זאת, בשגרה הוא מדריך כ־130 מסלולים באזור. לפני 7 באוקטובר גם היו לו 20 עובדים. כעת הוא נותר עם עוד אחד בלבד, והוא עצמו מגיע מים המלח כמה פעמים בשבוע.

 ארז מנור, בעל מרכז רכיבת האופניים לה-מדווש בבארי / צילום: שירה ספיר

כמו רבים מהעסקים, עוד לא בטוח שמנור יקבל אישור להפעיל את המקום במהלך פברואר. גם אם כן, לא יתקיימו סיורים, ורק החנות והמזנון יהיו פתוחים. "מלבד העובדה שאין לי כוח אדם נוסף, אין כל כך איך להוציא את הטיולים, כי המסלולים הם לכיוון הרצועה. הם נפגעו בגלל התעלות שיצרו הטנקים, וייקח זמן עד שנתקן הכול". מנור לא מפסיד רק את דרום אדום, אלא את כל העונה - מרגע שהשדות מתכסים בירוק ועד אחרי פסח. "בכביש 232 הכול נראה בסדר. אבל כשפונים לפה, זה אזור מלחמה, וזה האזור היפה - בריכות גופרית, ואדיות עם כלניות, מסלולי אופניים, מחסני תחמושת אנגליים היסטוריים, חקלאות, טבע ושמורה. הכול זה פה".

אתה חושב שאנשים יגיעו השנה?
"יש הרבה מאוד אנשים שמפחדים להגיע לכאן, למרות שדווקא כעת בטוח. יש גם אנשים שלא מודעים, מצלצלים ושואלים אם אפשר לבוא לטיול אופניים, ויש כאלה, לא הרבה, שיודעים ופחות מפחדים. בכל מקרה, הרוב יחששו להגיע לטייל, בטח לבארי שהפך לשם מפחיד".

אבל לצד העצב וההשלמה עם העובדה שדרום אדום לא יהיה השנה כפי שהיה בעבר, גם מנור נחוש להאמין שבשנה הבאה הכול יהיה אחרת. "בשנים הקרובות יהיה פה שקט יותר ממה שהיה לפני. לא אמרתי שיהיה שלום, אבל יהיה פה שקט לעוד כמה שנים. אחרי זה? יהיה פחות, זה לא ייגמר, אבל הפיתוח של בארי יימשך. אנחנו לקראת ייסוד של מרכז תיירות גדול מאוד, הושקעו מיליון שקל רק בתוכניות בשנה וחצי האחרונות".

הדרום אדום, מהסיבות הנכונות

מלבד הבעיות הביטחוניות קיום הפסטיבל הביא איתו דילמות נוספות. כך למשל, לאחר פרסום הבשורה על קיום דרום אדום במתכונת שונה, החלו להישמע קולות הגורסים כי יש לשנות את שמו, בטענה שהוא מזכיר את צבע הדם, הטרגדיה והשכול של 7 באוקטובר.

נחמני אשטן סבורה אחרת. "אם היינו משנים את השם, זה היה מוחק משהו ממה שקרה? השם קיים 19 שנה, והוא גדול יותר מהכול. זה המותג. פעם הוא היה מקושר לצבע אדום ופעם לסבבים כאלה ואחרים, ועדיין, הכוח שלו הוא במסר החברתי והערכי שמאחוריו, וחשוב לנו לשמור עליו ככזה".

את השם נתן אופיר ליבשטיין שנרצח באותה השבת.
"נכון, ואנחנו ממשיכים את פועלו, המורשת ממשיכה. מלבד זאת, לדרום אדום יש קונוטציות נוספות, של אנשים שמגיעים לתמוך, להזדהות, לטייל וליהנות. אלה צובעים את זה בצבעים נוספים. בסוף דרום אדום הוא עדיין הכלניות האדומות".

ליבשטיין עצמה נזכרת ביום שבו ניתן השם בתחילת הדרך. "חששנו שזה יתהפך עלינו. חיפשנו המון זמן משהו אחר שיחזיק מותג, אבל בסוף זה גדול מכולנו, זה שם מדויק. והרבה שנים זה הצליח להיות יותר חזק מהקונוטציות. עובדה שזה מותג חזק מאוד".

אחד מבעלי העסקים שייקחו חלק גם השנה הוא עופר ליברמן, המתגורר בקיבוץ ניר עם יותר מ־40 שנה. "החשש שלי הוא לא החודש של דרום אדום, אלא האזור שמיתג עצמו כאזור מתפתח, וחזר הרבה שנים אחורה. מכיוון שאני כן רוצה לחיות פה, אני רוצה לנסות להחזיר את המורשת שהייתה פה, עם הסתייגות שהמדינה תתחייב שאידוע כזה לא יחזור על עצמו".

 עופר ליברמן, בעלי בר היין ארגמן בניר עם. ''מי שיגיע - זה ניצחון'' / צילום: שירה ספיר

לפני שנה וחצי, בעקבות החיבור שלו לחקלאות, ליין ולאנשים, פתח ליברמן את בר היין ארגמן. "גם בשגרה לא קל להתפרנס מזה. עיקר המקום הוא בישיבה בחוץ, והאזור עוד לא מורגל לשבת בחוץ בקיץ ובחורף, אבל אני עוד אשכנע אותם, כמו שקורה בתל אביב. אני אופטימי", הוא צוחק.

ארבע בנותיו עזרו בהקמת הבר, את אחת מהן כולם מכירים היום - ענבל ליברמן, רבש"צית ניר עם שב־7 באוקטובר מנעה את חדירת המחבלים לקיבוץ והצילה את חיי התושבים. כעת, לאחר שחזרו אליו, הם החליטו לפתוח את המקום שוב. "אני פה בכל מקרה אז אני פותח לחברים, וכבר לאחרונה היה פה אירוע קטן. חיילים מבקשים שאפתח להם. אני יודע שיש המון תנועה לאחרונה באזור, גם באמצע השבוע וגם בסופ"ש. לתושבים יותר קשה להגיע לאזור מאשר למטיילים, שמגיעים לכאן בעקבות המלחמה. הם באים לראות את המיגוניות, את המקום בו הייתה הנובה. אז הם מסתובבים ורואים את הבאסה, ואחרי זה באים לפה להוריד את הבאסה עם יין".

אנשים יגיעו לדרום אדום, עם הזיכרונות הטריים והפחדים?
"צריך לנסות לייצר מציאות שבה כן יוכלו לבוא לכאן משפחות. לא יודעים כמה זמן תימשך המלחמה, אבל הכבישים פתוחים. לא צריכים להתקרב לגדר וללכת למקומות בסיכון של ירי נ"ט, אבל יש עסקים שיש להם מיגונית. 23 שנה חווינו טילים. אני מקווה שהמציאות הזאת לא תחזור, אבל כרגע נשמח מאוד אם יבואו לפה מטיילים. זה חבל ארץ יפה, ואסור לנו לוותר עליו. מי שיגיע זה ניצחון".

"אדום עם צהוב של חטופים"

​אחד מאתרי התיירות הגדולים בנגב הוא שביל הסלט, שמציע סיורים חקלאיים וחווייתיים במושב תלמי יוסף מחבל הבשור שבצפון הנגב. האגרונום אורי אלון שהקים אותו ב־2004 מספר איך רק בסוכות האחרון הגיעו 2,500 מטיילים, בעיקר תיירים. הציפיות לדרום אדום היו בשיאן, עד שהגיע 7 באוקטובר. "בשנה רגילה יש נהירה גדולה לאזור בגלל הכלניות, ולא מעט מגיעים גם אלינו ומשלבים את הטיול בטבע עם החווה. יש עלייה של עשרות אחוזים. אבל אנחנו עובדים לאורך כל השנה, ולא בנויים על דרום אדום בלבד".

 אורי אלון בשביל הסלט / צילום: באדיבות ''שביל הסלט''

בניגוד לעסקים רבים שנאלצו לעזוב, גם אחרי אותה שבת העבודה בחווה לא פסקה לרגע. "אנחנו רוצים להראות ביום שאחרי שהחזון הציוני משגשג ומלבלב והנגב עדיין פורח. גם בימים האלה מגיעות משלחות אמריקאיות, קבוצה של מורים וישיבות. מדובר בטפטופים, אבל החווה עובדת איתי, עם אשתי ועם עובד אחד שנשאר. שאר העובדים ברחו. כעת אנחנו מתכוננים לקיץ, בו אני מקווה שיהיה רגוע. אם לא נשתול עכשיו, לא יהיה לנו מה להראות בקיץ.

"החודש המצב עדיין לא יציב, לכן הוחלט שדרום אדום יתקיים פחות בצמידות לגדר אלא באזורים יותר מרוחקים. מכיוון שאנחנו נמצאים 7 ק"מ מהרצועה, כרגע פיקוד העורף מאשר ביקור של עשרה אנשים. אני מאמין שעם הזמן יהיה אישור ליותר אנשים, כי המצב אצלנו שקט, אבל אין ספק שזה קרוב ואנשים חוששים".

גם משפחתו של אלון נפגעה ב־7 באוקטובר אך למרות המצוקה הוא מאמין בקיום דרום אדום, במיוחד בשל העובדה שזו הייתה יוזמה של אופיר ליבשטיין. "נחטא לחזון שלו אם נעצור ונרד מזה", הוא קובע בנחרצות ששמורה לחקלאים ותיקים. "אני בעד שכן נקיים אותו, עם כללי הבטיחות המתבקשים באזורים מסוימים, אבל לא לוותר על התמיכה והפרגון שאנחנו מצפים שיגיעו כשאנשים ירגישו מספיק בטוח.

"האזור שלנו מלא מבקרים עכשיו, אבל ההמונים באים בעיקר כדי לראות את הזוועות. יש תיירים, פחות ילדים, וגם לא קבוצות נוער אלא קבוצות מבוגרים. ואם הם מגיעים לראות את הזוועה, יש מקום שיראו את השגשוג. בואו תיהנו מהטבע, כי הוא בעיצומו עכשיו. אנחנו לא יודעים מה יהיה בעוד חודש, אבל חקלאי הוא אופטימיסט מטבעו. אנחנו שותלים משהו, ומקווים שייצא משהו טוב. לא ניצחו אותנו. הפסדנו, אבל לא ניצחו אותנו. זו הסיבה שאני נשאר".

ולמרות כל אלה, יש גם מי שלא ייקחו חלק באירוע השנה. כזו היא האמנית שוש שגב אופק, המתגוררת בכפר עזה כבר 49 שנה. לפני 16 שנה היא פתחה את הגלריה של שוש, ומאז במהלך כל שנה היא מקיימת סדנאות וגם עבורה דרום אדום הוא חלק גדול מהפעילות השנתית. מאז 8 באוקטובר היא מפונה מביתה ומהגלריה, ולא יכולה לחשוב בכלל על הפסטיבל השנה.

 שוש שגב אופק, בעלת הגלריה של שוש מכפר עזה / צילום: רות הלפרין

"יש לי שם גלריה רחבת ידיים שהיא חגיגה של צבע", היא מספרת. "אני יוצרת, מציירת ומפסלת, משתתפת בתערוכות ומלמדת אנשים מהסביבה. בדרום אדום מלא מבקרים מגיעים אליי גם לסדנאות, ומדובר בעלייה של עשרות אחוזים בפעילות. הפעילות בפברואר וגם במרץ ואפריל משפרת את ההכנסות, ובמהלך הפסטיבל החשיפה גדולה מאוד ".

כעת היא לא מסוגלת לחזור כרגע ולהפעיל את הגלריה, גם בגלל האיסור הצבאי וגם בגלל הפחד וחוסר היכולת לישון. "אנחנו מחלימים עכשיו מ־7 באוקטובר, אחרי שהרגשתי כמו ניצולת שואה. זה היה חלום בלהות. את העסק אי אפשר להתחיל לשפץ כשעדיין יורים.

"אופיר היה זורח מאוזן לאוזן אם היה יודע שמקיימים את דרום אדום עכשיו. ואני בטוחה שדורון ונטע, שתי הגנרליות של דרום אדום, דחפו בכוח לקיים אותו. אבל גם הפריחה לא יכולה להיות מאסיבית כמו בכל השנים, מכיוון שהטנקים רמסו הרבה ממנה. כל הקיבוצים סמוכי הגדר שנפגעו יהיו מחוץ להפנינג היפה הזה, שמתקיים בכל שנה. זה עצוב לי. זה לא מתקשר לי עם פסטיבל דרום אדום".

השנה שוש לא תפתח, אבל כמו כל העסקים שעמם דיברנו גם היא מוכנה לשנה הבאה. "אני מאמינה שהולכים להשקיע המון בחבל ארץ הזה, ואז זה יהיה שוס. אבל רק כשיהיה ביטחון טוטאלי".

"הדרך לחזור לדרום אדום ארוכה, אבל זה הצעד הראשון", אומרת ליבשטיין לסיכום. "דרום אדום מסמל את האופטימיות של האזור, את התקווה. ובסוף זה מחזק גם את אלה שלא נמצאים בבתים. אני חושבת שיגיעו אנשים בעיקר מטעמים ציוניים, אפילו לא מטעמי כלניות. אבל השנה סמל לא מודדים בכמות המשתתפים, אלא בעצם הקיום.

"כל המדינה ובטח אנחנו לא חזרנו לשגרה, אנחנו עדיין בתוך האירוע והשלכותיו. אבל לחזור ולעשות דרום אדום באיזושהי מתכונת זה הניצחון. זה חלק מתהליך התקומה של האזור. ברור שזה קטן, אבל הדבר החשוב ביותר, החטופים, הולך ללוות את כל מה שיהיה. זה יהיה דרום אדום עם נקודות צהובות שכל הזמן יזכירו שממש לידינו יש 136 חטופים שמחכים לחזור הביתה, ויש פה מאות משפחות שמחכות להם".