30 שנה מאז הכתם הבלתי נמחה שהותירה פרשת האונס בשמרת, טבע השבוע בית המשפט המחוזי בבאר שבע תג מחיר חדש למקרי אונס קבוצתי, והוקיע בקול ניצול של מי שקולן הושתק ונאלם. חרפת העבר שכללה האשמה גלויה או מוסווית של הקורבן, בעיקר במקרים שבהם הזוועות שבוצעו החלו כבילוי חברתי, נעדרת מפסק הדין לגמרי. הימצאותה של הנפגעת בגילופין לא נזקפת לחובתה כלל, כפי שראוי. תוקפיה הם שזוכים לקלון מקיר לקיר.
● "מהשעשוע הזה נהיה עסק מטורף": מה עומד מאחורי אתר הקניות שסוחף את ישראל
● פרשנות | העלאת מס הרכישה וחובת דיווח: משקיעי הדירות על הכוונת
זו אינה הפעם הראשונה שבה מושתים עונשי מאסר ממושכים על אנסים, גם במקרים של אונס קבוצתי, וגם במקרים שבהם הקורבן איבדה את הכרתה בשל אלכוהול. ובכל זאת פסק הדין שבו גזרו השופטים יעל רז-לוי, גילת שלו ואהרון משניות 22 שנות מאסר על הדמות המרכזית בפרשת האונס באילת, שכללה לא פחות מ-10 מעורבים, ו-14 שנים על אחר - היא מקרה שיש להתעכב עליו. אף שהחוק כלל אינו מחייב זאת, ומגדיר אונס על רקע שכרות כנסיבה מחמירה המצדיקה 20 שנות מאסר, בעבר כאשר נפסקו עונשים דו-ספרתיים היה לרוב גורם מחמיר נוסף, כמו מכות, חטיפה או כליאה. בנוסף, לעונש המאסר נלווה גם פיצוי כספי לא שולי, 300 אלף שקל. יש לשער שגם המעורבים האחרים יחובו בפיצוי כלשהו.
האם זה ההד הציבורי שקיבלה פרשת האונס באילת, מספר הגברים הבלתי נתפס שנטלו בה חלק מבלי שאיש בא לעזרת הקורבן או שינוי תפיסתי עמוק - קשה לקבוע, אך לקורפוס הפסיקה הישראלי התווסף פסק דין חשוב, וכל עוד לא יתערב בו העליון, יש לשער כי לאורך זמן הוא ישפיע, כמו קודמיו, על החמרת רף הענישה בעבירות האלה.
מצער מאוד שבאותו השבוע ממש הסכימה פרקליטות המדינה להסדר טיעון שיכלול עבודות שירות בלבד בפרשת אהרן רמתי, במה שכונתה "כת הזוועות". גם אם בית המשפט לא יאשר את הסדר הטיעון בסופו של יום ויחרוג ממנו מעט, ברור שסומן תג מחיר אחר לגמרי לעבירה של החזקה בתנאי עבדות. מצד שני, פעם חשבו שגם תיקי אונס קבוצתי אפשר לסגור מחוסר עניין לציבור. אולי בעוד 30 שנה גם נפגעי כתות יזכו לצדק.
נטע סרוסי
הישראלים שוקעים בפוליטיקה הארצית ומוותרים על הכלי הכי חשוב לחיים עצמם
הבחירות המקומיות לא הכי מעניינות את הישראלים. רובם לא באמת מכירים את המועמדים בעיר או המועצה ואת המצע שלהם, שלא לדבר על העשייה שלהם עד כה. המגמה ברורה: לכנסת יוצאים להצביע, לרשויות הרבה פחות. עניין משונה: הבחירות המקומיות אמורות לעניין במיוחד את האזרח הקטן, שם יש לקולו השפעה ברורה על חייו ועל סביבתו. אז מאין הפער הזה?
החברה הישראלית מתעניינת מאוד בפוליטיקה: צופים בחדשות מבוקר עד ערב, מפרסמים עמדה בפייסבוק ובמשרד הדיונים נוגעים לפליטת הפה האחרונה של מי מחברי הכנסת. ובמקום ליצור סביבה חברתית קרובה ומצומצמת ולהיות מעורבים בה, הישראלים מעמיקים יותר במרכז הפוליטי הגדול, שם הם משפיעים הרבה פחות.
הבריחה מפוליטיקה מקומית ניכרת גם בפריחת רשימות שהעומדים בראשן לא עוברים דרך בחירה של הציבור, בפריימריז. זה מדגיש עד כמה הישראלים לא מעוניינים בענייני זוטא, אלא מחפשים רק את השורה התחתונה. חשוב רק מי ינצח בגדול.
באופן שבו הדברים מתנהלים כעת, נמנעת מהאזרח מרב יכולת ההשפעה שלו. היום הוא לא באמת מצביע לאדם המייצג אותו, אלא לרשימה שמייצגת רעיון מופשט יותר, רחוק יותר ממנו ומעמדותיו לגבי איך הדברים צריכים להיות. אם הישראלים יחזרו להתמקד בבחירות המקומיות, הם יוכלו לאחוז בהשפעה של ממש לגבי סביבתם הקרובה ומהם הערכים שתניף על דגל עיר מגוריהם.
רוצים השפעה מהותית על החיים בישראל? צאו להצביע בבחירות הקרובות.
אהרן כץ
השיימינג של ברקת הוא כלי שלא ראוי שישתמש בו
קרב המחירים של ניר ברקת בוויסוצקי לא רק מעלה נשכחות מסבב קודם שבו יצא נגד החברה המרכזית למשקאות (יצרנית קוקה קולה) והפך אותה לשעיר לעזאזל, אלא גם מעלה תהיות עד כמה השיימינג לגיטימי בדרג הגבוה. זה דבר אחד כשיו"ר ההסתדרות יוזם מאבק צרכני. עד כמה לגיטימי ששר בממשלה חתום על מהלך דומה?
נכון, מרתיח כשחברה מעלה מחירים באמצע מלחמה. פה ברקת צפוי לגרוף קולות. אבל כשהכל מתייקר, גם לצרכנים וגם לספקים, למה המדינה שברקת מייצג לא דואגת להקלות לחברות, ש(בתקווה) יתגלגלו לצרכנים, עבורם היא אמורה להיאבק? החשמל והדלק התייקרו, המע"מ על מזון, שבאירופה עומד על 0%, צפוי לעלות, המדינה אומרת שזה כורח המציאות ובאותה נשימה מאשימה חברות בחזירות.
נעזוב לרגע את ההאשמה של ברקת כי ויסוצקי מוכרת תה ירוק במחיר זול יותר לצרכנים פלסטינים לעומת הישראלים, ותגובת ויסוצקי שהעידה שנתוניו שגויים. מדוע דווקא ויסוצקי היא הכבשה השחורה שלו כעת, כשב"רשימה הירוקה" שפרסם מופיעות חברות שהעלו מחירים כמה פעמים השנה, חלקן בשיעור גבוה יותר, ולא ביטלו אותן?
מישהו צריך לעשות סדר ביוקר המחיה שמקריס עסקים ומביא אנשים לעוני. אבל במקום לבייש חברה רנדומלית, שיקחו אחריות על מחירי הדיור, החשמל, הדלק, המע"מ, וינקטו צעדים אפקטיביים נגד חברות שמעלות מחירים ללא הצדקה. במלחמה או בשגרה.
שירה ספיר
תמונה בשבוע
חקלאי הודו עולים לניו-דלהי במחאה על שלא עלו מחירי היבול, כפי שהובטח להם ב־2021 / צילום: Reuters
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
