הדרך לניצחון המוחלט עוברת בעצימת עיניים

סך הכל נשמע מושלם. אבל אז נזכרתי. בשבוע האחרון, עד לכתיבת שורות אלו, נהרגו 8 חיילים (ארבעה בכרם שלום, שלושה בצפון ואחד בטול כרם). לא האמנתי שראש הממשלה לא התייחס אליהם, אז הלכתי להעמיק קצת יותר וצפיתי בכל הסרטונים שמדברים על הניצחון המוחלט ורפיח. באחד מהם, מובלע עמוק בסוף, נאמר המשפט שחיפשתי: "אני מבקש לשלוח תנחומים מעומק הלב למשפחות שאיבדו את יקיריהן בימים האחרונים". בלי שמות, בלי תמונות, בלי ציון מקום.

לצערי, בשבועות האחרונים זו כבר נהייתה מגמה. ב־26 באפריל נהרג אזרח בהר דב באירוע שזכה להתעלמות מצד ראש הממשלה. עוד באותו היום נפצעה אזרחית בפיגוע ברמלה ולא זכתה לאיחוליו של נתניהו. גם לחטופים שהשבוע התברר כי נהרגו אין זכר ברשתות החברתיות שלו.

המקום צר מלהכיל דוגמאות נוספות, אך השורה התחתונה ברורה: בזמן שראש הממשלה וצוותו מוצאים זמן לצייץ (פעמיים) על סגירת אל-ג'זירה, ולהקניט (בצדק) את בוגי יעלון על דברים שאמר על מכינת עלי, הם בוחרים להתעלם ולהחריש את האבדות הקשות. כי הניצחון המוחלט, כך מתברר, מושג תוך עצימת עיניים.

אלון פרל

קצת כמו שרי הממשלה, שמסרבים לשמוע את קול תחינות הקהל ולבטל את החגיגות הפומפוזיות המתוכננות בהר הרצל כש-132 חטופים עוד מעבר לקווי האויב, מספר בלתי נתפס של תושבים עדיין מפונים מביתם ומדי שבוע נופלים חיילים אל מותם - גם עורכי הדין העותרים סדרתית בסוגיה זו לא מרפים.

ולא בכל תיק היינו מצפים שיוותרו, אבל במקרה הזה יש פשוט כבר יותר מדי פסקי דין שאומרים בדיוק את אותו הדבר. אז גם אם טענתם בעינה עומדת, היא לא תתקדם לשום מקום. מילא ההתבזות החוזרת, זה בינם של המייצגים לבין כבודם. מילא גם העומס שהם מוסיפים להר הגבוה ממילא של תיקים הנערמים ונערמים בבית המשפט, שפועל מאז אוקטובר בהרכב חסר.

הצרה האמיתית בחוג שנפתח במדור קליטת התיקים בעליון היא שבאמת פשוט לא חסרות עוולות שראוי וכדאי היה להביא בפני בית המשפט הגבוה לצדק. הממשלה הנוכחית, ברוך השם, דואגת לטפל בהר הנערם הזה. אלא שבשביל עתירות שכאלה יהיה צריך ממש לעבוד. לא עוד העתק הדבק של טקסט שנכתב ושוכתב פעמים רבות מספור. תחקיר עומק. חיפוש מתוחכם של פסיקה. משפט זר. בקיצור, כיתות רגליים. ולמה בעצם? אם אפשר לא לעשות את זה, ועדיין לקבל כותרת. איך אומרים? לתפארת מדינת ישראל.

נטע סרוסי 

באלכוהול המגמה הפוכה בדיוק: מסי יבוא אלכוהול (שמבוססים על כמות האלכוהול במשקה ולא על מחירו) צנחו מ-65 מיליון שקל בספטמבר ל-43 מיליון בנובמבר, ולאחר מכן חזרו לרמתם ואף עלו מעבר, ל-88 מיליון שקל במרץ.

ממה נובעת המגמה, במסגרתה הצריכה משתנה דרמטית בחודשים הראשונים למלחמה, ואז חוזרת לשגרה? יש כמה הסברים, ובסיגריות באופן ספציפי חל שינוי במס בחודש מרץ. אך גורם אחר שהשפיע היה הגיוס של 360 אלף חיילי מילואים בימים הראשונים של המלחמה. שם הם קיבלו משלוחים עצומים של סיגריות וטבק, בעוד שעל האלכוהול חל איסור בפקודה. וכשרבים מהם שוחררו, גם הצריכה של סיגריות ואלכוהול חזרה לנורמה.

המילואימניקים הם כוח כלכלי עצום, וחלק ניכר מהם מגיע מהשכבות החזקות בחברה. עבור שירותם הם מקבלים תשלומים נרחבים יחסית, אך ברמה הכלכלית לא מייצרים דבר בתקופה זו. אז מאיפה הכסף? זו השאלה שעומדת לפתחה של הממשלה. אם היא תמשיך לתרץ במקום לקצץ בהוצאות, אותם מילואימניקים יגלו שבתקציב 2025 הם ישלמו הרבה יותר מסים כדי לעמוד בעלות של עצמם.

יותר מכל נראה שהנתונים האלה מציגים את טיבה של לחימה: כשמחכים ליד הטנק אין מה לעשות חוץ מלעשן, כשמגיעים הביתה שותים כדי לשכוח.

עידן ארץ