סא"ל סלמאן חבקה ז"ל: הצעיר שהתעקש ללכת למכינה קדם צבאית והקשר האמיץ עם המדינה

סגן אלוף סלמאן חבקה ז"ל שנפל ב־2 בנובמבר ברצועת עזה - לאחר שנקרא בידי חברו, מפקד גדוד 13 של גולני, סא"ל תומר גרינברג, לסייע לו בפעילות מבצעית - סומן בצה"ל כמי שיגיע רחוק. "בנינו עליו שיתקדם, ולכן שלחנו אותו לכל מיני תחנות שיפתחו אותו כקצין ורסטילי", אמר עליו תת־אלוף הישאם אבראהים, ראש המינהל האזרחי ולשעבר קצין שריון ראשי, בסרט שנעשה לזכרו.

● לקוח הוריש את כל רכושו לעורך הדין. למה בית המשפט ביטל את הצוואה?
● כלכלן בתפקיד שר ההגנה: טלטלה גדולה בממשלת רוסיה  

במפגש מיוחד שנערך לזכרו של סלמאן במערכת "גלובס", סיפר האב, עימאד, כי בהלוויה של סלמאן השתתפו אלפי אנשים, וה"שבעה" בכפר יאנוח - שגם בעדה הדרוזית אורכת שבעה ימים - נמשכה קרוב לחודשיים כיוון ש"אנשים לא הפסיקו להגיע" .

 סא''ל סלמאן חבקה ז''ל ליד הטנק שלו / צילום: באדיבות המשפחה

"הגיעו אנשים מכל רחבי המדינה, שחלקם אפילו לא הכירו אישית את סלמאן. הם אמרו לנו: 'שמענו איך הוא מדבר, איך הנהיג וניסה לאחד את העם, והרגשנו חובה לבוא ולנחם'", שיתף עימאד.

"הורי החיילים של סלמאן הגיעו גם הם לנחם, ואחת האימהות סיפרה סיפור מרגש במיוחד. בנה, כך סיפרה בדמעות, אהב הימורים ונקלע לחובות. למשפחה לא הייתה דרך לסגור את החוב, אבל סלמאן הצליח לגייס את הכסף. יחד עם האימא, הם נסעו להביא את הכסף לאן שהיה צריך. היא אמרה לי: 'אני לא אשכח את זה לעולם'".

לא הכרתם הסיפור הזה?
"הרבה דברים לא ידענו, כי סלמאן שמר לעצמו לא מעט מתוך צניעות. אם הוא היה מתחיל לספר לנו את כל הסיפורים, לא היה נשאר לו זמן לומר לנו 'שלום, מה נשמע?'. הוא פשוט רצה לעזור".

החיבור ליצחק תשובה

בין המנחמים הרבים שפקדו את בית המשפחה היה גם איש העסקים יצחק תשובה, שפגש את סלמאן בשטח הכינוס בסמוך בעוטף, כשבוע לפני שנכנס עם חייליו לרצועה. הוא הגיע למקום כדי לחזק את ידי החיילים, ולהעניק להם מתנות קטנות מטעמו.

לפני כחודש אמר תשובה - בעל השליטה בקבוצת דלק ובניו מד אנרג'י - בכנס של החברה: "הייתה לי שיחה שלעולם לא אשכח עם גיבור ישראל, סגן אלוף סלמאן חבקה ז"ל. סלמאן אמר לי 'אנחנו נעשה את מה שעם ישראל מצפה מאיתנו, ונכה בהם בחוזקה'. סלמאן קיים את הבטחתו, אך לצערי נפל בקרב".

האב עימאד מספר כי "תשובה אמר בסיום השיחה לסלמאן: 'תן לי מדים, אני נכנס אתכם'. זו רק עוד דוגמה להשפעה החיובית שהייתה לסלמאן על אנשים. כל הסיפורים הללו לא הפתיעו אותי, כי ידעתי איזה בן גידלתי.

"בכל זאת, אמרתי לעצמי: 'יא אללה, מאיפה היה לסלמאן את זמן לדאוג לחיילים, לדאוג למג"דים, לדאוג להורים, להביא תרומות, וגם לעשות את מה שצריך כמפקד?' מתוך 24 שעות ביממה, הוא עבד 20 שעות".

"אבא, אני חייב לחזור"

השיחה עם עימאד נפתחה בתיאור האירועים שקדמו ל-7 באוקטובר. הוא סיפר כי ביום שישי, 6 באוקטובר, הוא וסלמאן תיכננו הפתעה לכבוד יום הולדתה של האם, מואהב, שחל ב-8 באוקטובר. "סלמאן אמר לי: 'אין מצב שאני מאחר לצבא ביום ראשון'. לכן סיכמנו שנצא לטיול משפחתי בשבת, שבו נפתיע את מואהב. לא הספקנו לעשות זאת, כי בשבת בבוקר קמנו לדיווחים על אזעקות וחדירת מחבלים. אני לא הבנתי בתחילה את גודל האירוע".

מה קרה בשבת בבוקר?
"סלמאן אמר לי: 'אבא, אני חייב לחזור'. הוא בכלל היה ממוקם אז באזור חברון, אך מתוך אחריות הבין שעליו לרדת דרומה. הוא עלה על מדים, נפרד מאשתו ערין ומבנו עימאד (כיום בן שלוש, ה"ו) ויצא מהבית בשבע וחצי בבוקר.

"בדרך, הוא הזעיק את כל הגדוד. עם עוד שני טנקים מלבד שלו, הוא התחיל את הדרך מבסיס צאלים בדרום לכיוון העוטף, תחילה דרך גבעות החול. כשראה שהנסיעה אורכת זמן, הוא נתן פקודה - 'תעלו על הכביש', כי רצה להגיע לעוטף כמה שיותר מהר ולהציל אנשים".

חבקה וחיילי הגדוד היו הראשונים להיכנס עם טנקים לקיבוץ בארי ב-7 באוקטובר. השעה הייתה 12:30, והם לא יצאו מהקיבוץ אלא כעבור שלוש יממות. ל"כאן חדשות" הוא סיפר בסיומן כי "ברגע שירינו את הפגז הראשון כאן בתוך היישוב, המחבלים הבינו שהמשוואה לא לטובתם, והעסק מתהפך. במשך שלושה ימים נלחמנו בעוז ובגבורה כדי להחזיר את המצב לקדמותו".

"אחרי שסלמאן וחייליו נכנסו עם הטנקים", מוסיף עימאד, "הם התחילו בעבודת הקודש של הריגת המחבלים והצלת אנשים. החיילים שלחמו לפניו בבארי, והגיעו לנחם בשבעה, סיפרו באיזה מצב קשה הם היו בגלל מחסור בתחמושת. לכן זה שסלמאן פתאום צץ, וירה פגז לעבר המחבלים - זה הצליח ממש לשנות את המשוואה. הוא וחייליו יצאו מבארי רק אחרי שווידאו שהקיבוץ נקי ממחבלים".

מה סלמאן סיפר לך על מה שהוא ראה שם?
"הוא לא רצה להרחיב בדיבור על זה, כי זה כאב מדי. אחרי שראה את הזוועות בבארי, הוא רצה לכסח את המחבלים. לא הייתה לו הזדמנות רצינית, אבל בכל זאת הוא הצליח לעשות משהו".

אומץ לבו ומנהיגותו של חבקה - שבלטו לכל אורך שירותו הצבאי - באו לידי ביטוי גם באופן שבו הוא נפל. זה קרה ב-2 בנובמבר, יום חמישי לפנות בוקר, ימים ספורים אחרי הכניסה הקרקעית של צה"ל לרצועה. הוא היה היחיד מבין חיילי הגדוד שנפל באירוע.

"ברביעי בלילה, מג"ד 13 של גולני תומר גרינברג (שגם הוא נפל במלחמה, חודש אחר כך, ה"ו) היה במצב קשה, וביקש חיפוי מסלמאן. הוא יצא לכיוונו עם עוד ארבעה טנקים, והצליח להסיט את האש לעברם. בינתיים, תומר הצליח להוציא את החיילים שלו מהאזור בבטחה.

"סלמאן, כמפקד הטנק, היה צריך לצאת ממנו כדי להבין מאיפה מגיעה האש, ולכוון את הטנק לשם. תוך כדי כך, המחבלים ירו נ"טים ופצמ"רים. סלמן נפגע מרסיס ונפל מיד. לא דיווחו על זה, כדי לא לעורר טראומה מיידית בכל החיילים. טיפטפו להם את זה לאט לאט".

קשר עם רבנים

עימאד חבקה, 60, עבד כמורה לעברית בבתי ספר דרוזיים במשך 34 שנים, ובאחרונה יצא לפנסיה. גם בנו סלמאן היה קרוב אל השפה העברית ואפילו אל המקורות ביהדות. למעשה, מספר אביו, בימי שישי הוא נהג להניח כיפה על ראשו, להקריא לחיילים את "פרשת השבוע" ולהוסיף פרשנות משלו.

"הוא היה בקשר עם רבנים מהבסיס ומחוץ לו. רק השבוע פגשתי איש דת מחדרה שהראה לי התכתבויות מול סלמאן ששיגע אותו, כי רצה שישלח לו פסוקים מהתנ"ך שמתאימים לכל מיני אירועים, כמו חגים. הוא חיפש גם פסוק מהתנ"ך שיש בו את המילה 'סופה', כשם הגדוד שלו".

"הורי החיילים שהיו רואים את סלמאן חובש כיפה ומצטט פסוקים, היו אומרים: 'יא אללה, בחור דרוזי עושה את זה'. אנשים לא האמינו, עד שראו. זה היה סלמאן שרצה להראות: בכל דבר אנחנו יחד". ערך זה מתחבר גם לנאום הקצר והמשמעותי שנשא סלמאן לחייליו לפני שנכנסו לרצועה: "זאת שעתנו לקרב ולניצחון. כוחנו ועוצמתנו באחדותנו".

סלמאן למד בפנימיית קציני ים בעכו, ולפני הגיוס התעקש ללכת למכינה הקדם־צבאית כרם־אל שמשותפת ליהודים ודרוזים. מה עמד מאחורי הבחירות האלה? "רציתי שיכיר את החברה הישראלית על כל גווניה, וחיפשתי עבורו בית־ספר מתאים", מספר עימאד.

"כשהיה נשאר בבית הספר בשבתות, היינו באים לבקרו ומביאים אוכל דרוזי, והחבר'ה שלו חיכו לזה בקוצר רוח. הוא בחר במכינה כי רצה להכיר את הצבא יותר לעומק לפני הגיוס. הוא היה במחזור הראשון של המכינה שממוקמת בדלית אל־כרמל".

מדוע התגייס דווקא לחיל השריון?
"טנק מבחינתו היה סמל של עוצמה, והוא רצה להיות במקום שבו הוא מרגיש אותה. ואכן אנחנו רואים כעת עד כמה הטנקים הם קריטיים באספקת חיפוי לחילות הרגליים".

בכל כיתה בבית ספר דרוזי בישראל תלוי דגל ישראל לצד דגל העדה הדרוזית. איך אפשר להסביר את הקשר האמיץ וארוך השנים, עוד לפני קום המדינה, בין העדה הדרוזית לבין היהודים?
"במזרח התיכון (לבנון, ירדן, סוריה וטורקיה, ה"ו) יש יותר ממיליון דרוזים, ובישראל יש כ־150 אלף. כמיעוט במדינה, הדרוזים קבעו לעצמם חוק: אנו נאמנים למדינה שבה אנחנו חיים. אם תהיה נניח מלחמה מול סוריה ונעמוד מול חיילים סורים־דרוזים, אין מה לעשות. במלחמה - נלחמים.

"ואכן, היחסים מול היהודים היו טובים עוד לפני קום המדינה. קיבוץ יחיעם קרוב אל הכפר שלנו, ואני זוכר את סיפורי הזקנים מהכפר על איך הדרוזים והיהודים דאגו ושמרו זה על זה. לכן, כשהוקמה ישראל, הדרוזים החליטו שיתגייסו לצבא ויתנו את חלקם בשמירה על המדינה. בכל מלחמה ומלחמה נופלים חללים דרוזים (בחרבות ברזל נפלו שמונה, ה"ו). זה לא מנע ולא ימנע מאיתנו להמשיך להיות כאן יחד".