יקרה ונחותה: למה יבואני החיטה מחויבים לקנות גם חיטה מקומית

לחם הוא מאכל בסיסי, כך שלא פלא שהשאיפה לביטחון תזונתי שמוביל בשנה האחרונה משרד החקלאות כוללת אותו. אך בפועל, רוב החיטה בישראל מיובאת, והחיטה שכן מיוצרת בארץ ידועה לרוב לשמצה בשל איכות גרועה ומחיר מופקע. בנוסף, גם בתרחיש הקיצון לו מנסים להתכונן במשרד, נראה שהשיטה לא "תספק את הסחורה", והמאמץ יהיה לשווא. 

● קולות ירי, פיצוצים, אזעקות וחליבת פרות: כך נראים חיי הרפתנים מאז אוקטובר
● "כל העולם מתמודד עם שאלת ביטחון המזון, חוץ ממדינת ישראל"

על-פי נתוני ארגון המזון של האו"ם, מעל 90% מצריכת החיטה בישראל מיובאת (והנתון במגמת עלייה), כך שלמרות שמשרד החקלאות מעוניין להגן על גידול החיטה בישראל, חסימת יבוא לא פרקטית. לכן, משתמשים בשיטת Linkage: כדי לייבא חיטה יש לקנות גם חיטה ישראלית בשיעור מסוים. אורן הרמבם, מנהל איגוד תעשיות מוצרי צריכה ובנייה בהתאחדות התעשיינים, מסביר: "כשטחנת קמח או יבואן רוצה לייבא חיטה, הוא חייב להראות שבמקביל הוא גם רוכש חיטה מקומית. זה מאפשר לו לקבל פטור ממכס, שעומד במצב רגיל על 50% ולא מאפשר יבוא בפועל".

השיטה הזאת נותנת לקבוצה מוגבלת של סוחרי חיטה ברישיון את הרשות לסחור בחיטה שלקונים שלה אין ברירה אלא לקנות. לכן, היא קובעת מחיר מפוקח - יקר באופן יוצא דופן: "לוקחים את המחיר הכי גבוה בעולם, של חיטה אמריקאית" אומר הדר גולומביק, מנכ"ל טחנת הקמח דגן. "להשוואה, כרגע חיטה אמריקאית עולה 330 דולר לטונה, לעומת 275 דולר לאירופית". למעשה, המצב חמור אף יותר, מכיוון שמחיר החיטה כולל גם את עלות המשלוח באוניות מארה"ב לישראל. בפועל, כמובן, מדובר על חיטה מקומית, כך שמדובר על משלוח פיקטיבי לגמרי. "המשאית לטחנה שלי באשדוד עולה לי כמו אנייה מארה"ב לארץ", הוא אומר.

גם החלב מתייקר

"המחיר שנקבע לקניית החיטה גבוה משמעותית ממחיר השוק. הוא נקבע לפי החיטה האמריקאית, כולל הובלה לישראל, שזה הזוי לחלוטין" אומר הרמבם, ומוסיף כי "זה נקבע לפני יותר מ-30 שנה, בתקופה שבה החיטה יובאה מארה"ב. היום אין חיטה אמריקאית בישראל. רוב החיטה מגיעה מרוסיה, אוקראינה, הונגריה ומרכז אירופה. יש שנים, כמו השנה שעברה, עם פער דרמטי של 70-80 דולר לטונה".

מחיר זה מתגלגל כמובן ללחם, אך גם למוצרי החלב. על-פי משרד החקלאות, מגדלים חיטה הן בצפון (בעיקר מזון לרפתות) והן בדרום (בעיקר גרעינים), בהיקף ארצי של 1.1 מיליון דונם - כחצי מהכמות מיועדת למספוא ולבהמות והיתר לגרעינים. מכיוון שגידול החיטה ללחם אלטרנטיבי לחיטה למזון לבעלי חיים, העלאת המחיר המלאכותית בשיטת הלינקג' משפיעה גם על מחיר המזון לבעלי חיים, שהוא החלק הגדול ביותר בנוסחה של מועצת החלב המרכיבה את מחיר החלב הגולמי לרפתנים.

אך הבעיה אינה רק מחיר גבוה, אלא גם איכות ירודה: "אם חייבים לקנות הכול, אי-אפשר להתמקח על האיכות. נצמדים לרף המינימום של משרד החקלאות ולא משקיעים מעבר", אומר הרמבם. "לא משביחים את הזנים ולא עושים פיתוחים כדי להגיע לזנים בריאים ואיכותיים יותר, למשל עם רמת חלבון גבוהה יותר. אם יש רמת חלבון נמוכה, הקמח לא מתאים ללחם אלא יותר לביסקוויטים, וופלים או מזון לבעלי חיים. כדי שיהיה לחם, בטח איכותי, צריך רמת חלבון גבוהה".

 אורן הרמבם, מנהל איגוד תעשיות מוצרי צריכה ובנייה / צילום: יוסי גמזו לטובה

גולומביק מתאר את הבעיה בצורה בוטה יותר: "יש חגיגת שחיתות גדולה, כי יש פיתוי. זה לא שכולם רמאים וגנבים, אבל יש מספיק", הוא אומר. "קבלני החיטה יודעים שאני חייב לקנות, אז יש להם תמריץ לדחוף חיטה גרועה או אפילו פסולה, ולי אין ברירה. גם החקלאים לא צריכים להתאמץ כדי שתהיה חיטה טובה. המחיר אחיד ומוכתב מלמעלה, אז אין תמריץ למיין בין רמות שונות של חיטה".

מפקחת איכות בטחנת קמח אף מוסיפה כי "החיטה המיובאת מבוקרת בצורה קפדנית ונבדקת במעבדות. היא מגיעה עם אנליזות לעשרות בדיקות, על כל סוגי הרעלנים, שאריות חומרי הדברה, רדיואקטיביות ועוד. זו דרישת הסף של משרד החקלאות ובלעדיה אסור לייבא. אך הסטנדרט הזה לא מיושם בחיטה המקומית!". כלומר, מה שנחשב דרישת סף חוקית ביבוא, לא נדרש כלל בייצור בישראל.

זה מביא לכך שמי שמעוניין בלחם איכותי, משתדל להימנע מחיטה ישראלית. דגן שחם, האופה הראשי ב"בר לחם", מאפיית בוטיק שכונתית בתל אביב, מעיד ש"לפוקצ'ות הקמח האיטלקי הכי טוב, הבגט מקמח צרפתי יעודי. יש חלופות ישראליות, אבל עברנו ליבוא כי פחות מעניינת אותנו ארץ המוצא ויותר איכות המוצר הסופי. גם מי שמייצרים קמח בכמויות תעשייתיות, כמו 'שטיבל', משתמשים בחיטה ממזרח אירופה ולא בישראלית".

שיטה רוויית תקלות

אז מי כן משתמש בחיטה ישראלית? בעיקר מי שזה חשוב לו ברמה האידאולוגית, כמו עקיבא הכהן ממשק עץ השדה הפועל ביצהר: "אנחנו מוכרים למותגים פרטיים שחשוב להם שהחיטה תגיע מישראל, או שתהיה אורגנית. בעיני החיטה הישראלית טובה, אבל יש בעיה - בשביל חיטה צריך שטחים גדולים ורציפות בשטחי הגידול, שבארץ אין ממש. היתרון של הקמח המיובא הוא שהוא בכמויות גדולות ובאיכות אחידה". לדבריו, "לחיטה הישראלית יש מוניטין גרוע כי מוכרחים לקנות אותה לפי שער גבוה, הכמויות קטנות ואין אחידות. אבל אנחנו טחנה קטנה, ולכן נוח לנו יותר להשתמש בחיטה מקומית. בנוסף, יש כמובן את העניין הערכי של חיזוק החקלאות הישראלית".

מטרת שיטת הלינקג', לפי משרד החקלאות, היא לשמור על הביטחון התזונתי של ישראל, כדי להבטיח "אספקה סדירה ושוטפת של מזון טרי לציבור הישראלי, בתנאי שגרה וחירום" ו"להגדיל את מכסת מלאי החירום על-ידי הגדלת הייצור המקומי". את זה הם שואפים להשיג באמצעות החזקת חיטה במאגרי חירום, דרך סוחרים מורשים הזוכים במכרז. אך בפועל, לא בטוח שגם לצורך המטרה הזאת מדובר בשיטה יעילה.

 יבוא החיטה צפוי להמשיך בעתיד / צילום: ap, Channi Anand

"במלחמה התגלו תקלות גדולות בשיטה: בקושי היו נהגי משאיות, כך שהחיטה ישבה במחסנים ולא יכלה להגיע לטחנות. בנוסף, לא בטוח שהחיטה שם איכותית או מוצלחת, וכבר היו תקלות קשות בעניין הזה", אומר הרמבם. לדעתו, הפתרון הוא אחר: "פנינו למשרד החקלאות, והצענו שטחנות הקמח ייקחו על עצמן את אחסנת מלאי החירום. לא רק שזה יבזר סיכונים בין מגוון גדול יותר של טחנות, זה גם יחסוך שינוע בעת חירום שעלול ליצור צווארי בקבוק".

גם משרד החקלאות לא סומך רק על מאגרי החיטה המקומיים: "שר החקלאות אבי דיכטר חתם בשנה האחרונה על ארבעה הסכמי הצהרת כוונות עם רומניה, אוזבקיסטן, אזרבייג'ן ומרוקו, לאספקת חיטה לישראל בעת חירום", אומרים במשרד. "ההסכמים הם חלק מתוכנית המשרד לחיזוק ביטחון המזון ולגיוון מקורות היבוא במוצרים שבהם לישראל אין יתרון יחסי".

גולומביק לא חושב שזה צעד יעיל במיוחד. "בעולם יש כמה חיטה שתרצה, השאלה היא באיזה מחיר. ובמלחמה לא עושים חשבון ומייבאים באיזה מחיר שצריך". הוא מוסיף כי "בנושא ביטחון מזון יש יותר מדי פאניקה. ברור שאם יהיה מצב קטסטרופלי צריך שתהיה מספיק חיטה. אבל בטחנות הקמח יש יותר מלאי חיטה מאשר למדינה, אז זו לא צריכה להיות הדאגה שלנו".

כדאי ללמוד מגרמניה

ומה הפתרון? בעיני הרמבם "זה לא חייב להיות ככה. גרמניה למשל הייתה יבואנית חיטה, ובזכות פרויקטים של פיתוח והשבחה הפכה ליצואנית חיטה. נכון היה לעבור לתמיכה ישירה, שוק יותר חופשי, ולמדיניות של תמרוץ שיפור איכות החיטה המקומית".

גם משרד החקלאות מודה שיש בעיה, ומשקיע בפרויקטים לשיפור איכות החיטה: "מרבית אספקת החיטה מגיעה מיבוא, ומצב זה צפוי להמשיך גם בעתיד. יחד עם זאת, המשרד יבחן דרכים להגדלת התפוקה המקומית באמצעות טכנולוגיית מיכון והשקיה".

אך במצב הנוכחי, בו אין לחקלאים עצמם שום תמריץ להשקיע באיכות החיטה מכיוון שהמחיר קבוע מראש וגבוה במיוחד, קשה לראות איך גידול החיטה בישראל יוכל להפוך למשמעותי. בהתחשב בכך שמשרד החקלאות מציין שעיקר אספקת החיטה ימשיך גם בעתיד להגיע מחו"ל, לא בטוח שאפילו צריך לשאוף לכך. 

ממשרד החקלאות נמסר בתגובה: "בלא הסדר לינקג', השטחים, שרובם בפריפריה, לא יעובדו. היקף השטחים הקיים לא מאפשר לגדל את כמות החיטה הנצרכת בישראל. לכן, המשרד פועל למציאת מקורות יבוא חלופיים שישמשו בשגרה ובעיקר בחירום. איכות החיטה הישראלית נבדקת בבדיקות המחמירות ביותר ונדרשת לעמוד בסטנדרטים בינלאומיים. סיווג החיטה לפי איכויות שקוף לטחנות הקמח במידע ובמחיר.

"במקביל, המשרד תומך במחקרים רבים, הנוגעים לאיכות החיטה ולעמידותה בתנאי האקלים המשתנים, בתקציבים גדולים. באשר לסוגיית המחיר, כיוון שבורסת הסחורות בשוק התבואות העולמי היא בארה"ב, גם הרגולציה נשענת עליה".