הבחירות לנשיאות של 1980 העשירו את העגה הפוליטית של ארה"ב בביטוי 'הפתעת אוקטובר'. היא מתחוללת, או אמורה להתחולל, ערב הבחירות לנשיאות, הנערכות תמיד ביום ג' של השבוע המלא הראשון של נובמבר. ההפתעה תמיד יזומה, ותמיד מיועדת לטרוף את הקלפים ברגע האחרון. לפעמים מפלגת השלטון היא המפתיעה, לפעמים האופוזיציה.
● הסיכויים לניצחון של טראמפ גוברים. איך זה ישפיע על השווקים?
● אמירה אחת של טראמפ הפילה את מניית יצרנית השבבים הגדולה
● הזהיר מהביג־טק, הציע לפרק את גוגל: מיהו המועמד של טראמפ לסגן נשיא ארה"ב
הציפייה ל'הפתעת אוקטובר' הפכה לחלק קבוע של הרפרטואר הפוליטי בשנת בחירות. היא מפרנסת תיאוריות קונספירציה והנחות על ידיים נעלמות, המתערבות במהלך התקין. ההפתעה כרוכה בקנוניות חשאיות, לפעמים עם אויביה המושבעים של אמריקה, כדי להוריד את מסע הבחירות של אחד המועמדים מן הפסים.
הרעיון של 'הפתעת אוקטובר' בתור שכזאת איבד הרבה מתוקפו בגלל שינוי בהרגלי ההצבעה. בארה"ב אין עוד תאריך בחירות יחיד. שטות היא להגיד שארה"ב "תחליט ב־5 בנובמבר". אנשים מתחילים להצביע שבועות רבים לפני יום הבחירות הרשמי. השנה, ההצבעה בקליפורניה, למשל, תתחיל בסוף ספטמבר. מיליונים יצביעו לפני יום הבחירות הרשמי. כדי שההפתעה תפתיע בזמן היא צריכה אפוא להתרחש הרבה קודם.
שבת אחה"צ, 13 ביולי, עומדת בהגדרה של "הרבה קודם".
אין זו הגזמה לטעון, שהיא טרפה את הקלפים. הקליעים שהחטיאו את דונלד טראמפ הפכו את נצחונו כמעט לבלתי נמנע. חובבי תיאוריות קונספירציה מן הימין עברו להילוך גבוה דקות אחדות לאחר ניסיון ההתנקשות. בעיניהם זה לא היה אלא ניסיון נואש של 'מדינת הצללים' (דיפ סטייט), בשליטת השמאל, להכשיל את רצון הבוחר באמצעות סילוק מועמדו המועדף.
הכישלון המבעית של השירות החשאי באבטחת טראמפ מצריך לכאורה אחת משתי הנחות: נחיתות מבנית ואולי אינטלקטואלית של מערכת הביטחון האמריקאית, שביטוי קודם שלה היה חוסר היכולת להבחין בסימניה המתקרבים של התקפת אל קאעידה, ב־2001; או קונספירציה. כל אחת משתי האופציות מצדיקה את טענת הימין הטראמפיסטי, שצריך להחליף את השלטון "כדי להציל את אמריקה".
"הילחמו! הילחמו!"
בעיני המהססים, הצבעה לטובת טראמפ הופכת עכשיו לחובה פטריוטית. מי שעדיין לא החליטו אם יגיעו לקלפי (אחוז ניכר בכל סיבוב בחירות בארה"ב), יגיעו אליה באקט של התרסה. אגרופו המונף של טראמפ, הדם הנוטף מאוזנו הימנית, שפתיו הנעות בקריאה לא נשמעת 'הילחמו! הילחמו!' מצטרפים לכלל תמונת ניצחון.
לכאורה, זו 'הפתעת אוקטובר' מושלמת. הקליע לא הרג, אבל שרק בקול גדול, והפך את טראמפ בן רגע לקדוש מעונה. הניסוח האמריקאי הקלאסי, המציין הקרבה הרואית, מתאים עכשיו לטראמפ כמו כפפה: "הוא חטף כדור (took a bullet) בשביל אמריקה".
הבה נזכור כי כל סקרי הבחירות, גם אלה שהעניקו לטראמפ יתרון קטן על פני ג'ו ביידן, חזרו ואישרו מה מאוד נמוך שיעור הפופולריות שלו. אומרים כי נשיאים אינם יכולים לחזור ולהיבחר כאשר האהדה כלפיהם נמוכה מ־45% בשנת הבחירות. זו כמובן לא אקסיומה, אבל הניסיון ההיסטורי מאשר אותה. הפופולריות של ביידן עומדת בסביבות 35%, שיעור נמוך במידה היסטורית. הפופולריות של טראמפ אינה גבוהה בהרבה, טיפה פחות מ־40%. זה מה שהראו הסקרים לפני 13 ביולי.
טראמפ, נרקיסיסט מושבע, עסק כמעט מן היום הראשון של נשיאותו בשאלת גדולתו היחסית. האם הוא הנשיא הגדול ביותר בהיסטוריה, או שעליו להכיר כי ג'ורג' וושינגטון היה גדול ממנו? (הוא דיווח על התלבטות כזאת, שעלתה בשיחה עם סנאטור בכיר, עוד ב־2017, בחודשי נשיאותו הראשונים). היורה בן ה־20 מבאטלר, פנסילבניה, העניק לטראמפ מקום טוב באמצע בכל גלריה היסטורית.
מה קרה לגשר?
כמעט קשה להאמין שנושא השיחה העיקרי בפוליטיקה האמריקאית לפני 18:15, 13 ביולי, היה זקנתו של ג'ו ביידן. היא עמדה להיות נושא הטור הזה. המפלגה הדמוקרטית התחילה להיקרע לגזרים סביב הדרישה הגוברת שביידן יסתלק מן המירוץ מייד, כדי שהמפלגה תספיק להתכונן להחלפתו, בוועידתה בסוף אוגוסט. נס ליחו של הוויכוח הזה אבל לא סר טעמו.
בעינה עומדת השאלה איך הגיעו הדברים לידי כך, שארה"ב, לשעבר ארץ הנעורים הבלתי מוגבלים, צריכה להחליט מי משני הישישים האלה, בן 81 ובן 77, ינהיג אותה אל עתידה.
בארה"ב יש חוק האוסר על אפליה מחמת גיל. המילה האנגלית ageism (גילנות, במילון המונחים של האקדמיה ללשון העברית) נכרכת לא פעם באוצר הגידופים הסוציולוגיים המציינים שנאה עיוורת לדתות, לגזעים ולנטיות מיניות. בשירות המדינה האמריקאי אין אפילו גיל פרישה מחייב. שליש חברי הסנאט הם בני 70 ומעלה. שופטים פדרליים מתמנים לכל חייהם, ומשורה משחרר רק המוות.
כל זה מעניין ולפעמים מעורר הערצה. אבל ביידן הבטיח ב־2020 להיות "נשיא של תקופת מעבר". נשיאותו עמדה להיות "גשר" בין דורות. עוזריו חזרו והדליפו, כי אין לו כל כוונה לחזור ולהתמודד על הנשיאות בגיל 82.
מה קרה ל"גשר"? שאלה אותו כתבת אחת במסיבת עיתונאים בשבוע שעבר. מדוע הוא לא עמד בדיבורו? בגלל "חומרת הבעיות" שעל הפרק, הוא ענה. לשון אחר, הילדים בני ה־50, שעדיין לא נגמלו מחלב אמם, לא יוכלו לפתור בעצמם את הבעיות. רק בני 80 ומעלה יוכלו לעשות כן.
אכן, הבחירות האלה מיטלטלות בין פארסה לטרגדיה. השבוע שקדם לניסיון ההתנקשות עמד בסימן הפארסה. ידענו שתבוא בעקבותיו טרגדיה, אבל לא ידענו את כיווניה ואת שיעורה. אולי נתפנה לפארסה בשבוע הבא.
רשימות קודמות בבלוג וביואב קרני. ציוצים (באנגלית) בטוויטר.