המגרש שניתן לבת הפך לנחלה מרובת זכויות, וההורים יצאו למאבק משפטי

פרטי המקרה: הורים בעלי נחלה במושב כרם בן זמרה בגליל העליון תבעו את בתם ובעלה. הבת קיבלה מהם מגרש בהרחבה בשנת 2007, שבהמשך הפך לנחלה הכוללת קרקעות נוספות וזכויות במסגרת הליך הכפלת נחלות המייסדים.

ההורים, יחד עם יתר בנותיהן, ביקשו מבית המשפט לענייני משפחה בצפת פסק דין המצהיר כי הם הבעלים של הזכויות הנלוות לנחלה הכוללות זכויות בניה, אדמות חקלאיות, מכסת מים, מכסת ביצים ועוד, למעט המגרש ששטחו 1.08 דונם עליו בנתה הבת את ביתה. הם טענו כי רישום הזכויות במגרש על שם הבת הוא טכני ולא משקף את הזכויות כפי שהוסכם עליהן בעל פה בין בני המשפחה, וכי הזכויות בנחלה מוחזקות על ידי הבת בנאמנות בלבד עבור שאר משפחתה. הבת ובעלה טענו כי ההחלטה להפוך את המגרש לנחלה נולדה לאחר שהמגרש עבר לבעלותם המלאה. עוד נטען כי מדובר בנחלה עצמאית שלא ניתנת לפיצול.

בחודש שעבר קיבלה השופטת אביבית נחמיאס את התביעה וקבעה כי רישום הזכויות על שם הבת לא משקף את כוונת ההורים, להעניק לה מגרש בהרחבה. עוד קבעה כי זכויות נוספות במקרקעין שניתן לפצל, לרבות הפיכת המגרש לנחלה, יוקצו לשאר בנותיהם. זאת אף שהסיכום המשפחתי לא נעשה בכתב. השופטת קבעה כי מטעמי מדיניות שיפוטית אין מקום לעודד הסכמים הסותרים את מדיניות רמ"י, בשל התכליות המוצדקות שבכך. למשל, מניעת פיצול נחלה על מנת לשמר את כושרה החקלאי. עם זאת, הגבלת האפשרות לאכוף הסכם פנים משפחתי גורמת לחוטא לצאת נשכר ומנוגדת לחובת תום הלב, ההגינות ודיני עשיית עושר ולא במשפט. לכן, קבעה כי יש ליישם את ההסכם בקירוב, כך שלא יפגע במדיניות רמ"י ויפורש בצורה מצומצמת שתכלול את ליבת ההסכם. נקבע כי השטחים הניתנים לפיצול והזכויות בהן יינתנו למי שההורים יחליטו. ואם לא ניתן לפצל, הבת ובעלה יפצו את יתר המשפחה. הבת ובעלה חויבו לשלם 25 אלף שקל הוצאות משפט למשפחתה. את ההורים יצגה עו"ד רויטל כרם. את הבת ובעלה יצג עו"ד שמואל גייער, שמסר: "דומה כי ביהמ"ש בחר להתעלם משורה של ראיות שהוצגו. הנתבעים לומדים את פסק הדין".

משמעות הפסיקה: ניתן לאכוף הסכם המנוגד לכללי רשות מקרקעי ישראל במקרים בהם נוצר מצב המנוגד לחובת תום הלב וההגינות.

מספר תיק: 18872-07-22

פרטי המקרה: בעלי קרקע בחדרה, שהופקעה לטובת הרשות ליעוד של שטח ציבורי, תבעו את הוועדה המקומית לתכנון ובניה בעיר להשיב להם אותה, לאחר שבמשך 35 שנים לא פותחה. בית המשפט המחוזי בחיפה אישר להשיב להם את הקרקע אך הוועדה ערערה לבית המשפט העליון, שקיבל בשבוע שעבר את הערעור.

השופטים רות רונן, יחיאל כשר ודפנה ברק ארז קבעו כי חרף השיהוי הרב, אין הצדקה לבטל את ההפקעה לאור אופייה המיוחד לטובת שטח ציבורי פתוח. הוועדה טענה כי הצורך הציבורי בהפקעה עדיין קיים, בין היתר נוכח גידול אוכלוסיית חדרה.

השופטת רונן, שכתבה את פסק הדין המרכזי, קבעה כי שיהוי במימוש ההפקעה עשוי להצדיק ביטולה. עם זאת, כשהיעוד לא השתנה ונותר הצורך בשטח ציבורי פתוח עבור "ריאה ירוקה" בעיר, מדובר בהפקעה שונה ולא ניתן לקבוע שהשימוש לא מומש, גם אם המגרש נותר ללא בנייה. "גם אם לא נעשה בו דבר, עדיין נותרת בעינה המטרה לפיה אין מדובר בשטח בנוי אלא בשטח חשוף ופתוח המצוי בתוך שטח עירוני".

בעלי הקרקע הדגישו שהנזק שצפוי להיגרם להם נובע מכך שהמגרש דרוש להם כדרך גישה לחניה שבבעלותם. הוועדה פתרה זאת במתן זיקת הנאה בשטח גם לאחר השלמת הפקעתו כך שיוכלו להגיע לחניה. בית המשפט העליון קבע: "האיזון בין השיקולים - הצורך במטרת ההפקעה שנותר קיים גם היום, והעובדה שהמגרש היה, נותר וייוותר מגרש ציבורי פתוח מחד גיסא; והפגיעה המינימלית בזכויות המשיבים ובאפשרות שלהם להוסיף ולעשות שימוש במגרש לצורך העיקרי לו הם טענו מאידך גיסא - מביא למסקנה כי המקרה דנן אינו אחד המקרים החריגים בהם מוצדק ביטול ההפקעה".

השופטת ברק ארז הוסיפה כי גם אם אין ציפייה לפיתוח מסיבי בשטח, קיימת ציפייה לפעילות של פיתוח כדוגמת גידור וטיפוח בסיסיים, זאת להבדיל מהותרת המקרקעין כ"שטח הפקר" לאורך תקופה ממושכת. את הוועדה המקומית לתו"כ חדרה יצג עו"ד חן יורם. את בעלי הקרקע יצגו עוה"ד משה פרזנצ'בסקי ושני איטח.

משמעות הפסיקה: שיהוי במימוש הפקעת קרקע עשוי להצדיק ביטול ההפקעה במקרים חריגים בלבד. במגרש שנועד להיות שטח ציבורי פתוח, ממילא נשמרת מהות ה"ריאה הירוקה".

מספר תיק: 5150-23

פרטי המקרה: לבית המשפט המחוזי בתל אביב הוגשו שתי בקשות לאישור תובענות ייצוגיות, שעסקו בהתנהלות פסולה במסגרת עסקאות מכר מרחוק; כל בקשה הוגשה נגד מספר חברות. בקשה אחת הוגשה נגד תשע חברות, ובהן H&O, גוטקס ורשת אפריל. השנייה הוגשה נגד שמונה חברות, בהן הצורפים, באג, סטימצקי וריקושט.

בשבוע שעבר קבע השופט אילן דפדי כי מרבית החברות המשיבות לתביעות ייצוגיות ימחקו. זאת לאחר שנכרכו יחד בצורה מלאכותית במהלך החוסך לתובעים הייצוגיים אגרה בסכומים נכבדים, תוך סרבול ההליך.

השופט קבע כי האגרה מגלמת את ההשתתפות החלקית של בעל הדין בעלות ההליך, ומשמשת לסינון תביעות סרק. באיחוד הבקשות המלאכותי אין כדי להביא לחיסכון בזמן שיפוטי, כי אם לחיסכון כיס של המבקשים. "קיום דיון בבקשות האישור כפי שהוגשו כרוך בהשקעת משאבים רבה של המערכת המשפטית, שאינה פרופורציונלית ביחס לסכום האגרה ששולם".

השופט קבע כי לא היה מקום להגיש את הבקשות נגד החברות יחד כי אין קשר בין החברות, העילות, העובדות, או המיוצגים. בתביעה אחת הותיר השופט מבקשת אחת מול שלוש חברות מקבוצת גוטקס. בתביעה שנייה הותיר מבקש אחד מול הצורפים. המבקשים חויבו בתשלום הוצאות של 27.5 אלף שקל.

 את התובעים הייצוגיים יצגו עוה"ד משה בן-דרור וינון חימי, שמסרו: "תקנות סדר הדין האזרחי כמו גם בית המשפט העליון קבעו, בצורה מפורשת, שכאשר עולות שאלות דומות כנגד מספר נתבעות, רצוי לפתוח הליך אחד, על מנת לחסוך זמן שיפוטי בבירור הליכים רבים, וכן על מנת למנוע החלטות סותרות. כך גם, מתנהלים עשרות הליכים אחרים כנגד מספר רב יותר של נתבעות, בשל היעילות הדיונית. הטענה שנעשה ניסיון לחסוך אגרה היא טענה לא נכונה, שכן ברוב רובם של המקרים, כאשר תביעה מתקבלת או מסתיימת בפשרה, הנתבעות הן שנושאות בתשלום האגרה. בנסיבות אלה ובהינתן שהתובעים הגישו תביעות מבוססות, תשלום אגרה הוא לא שיקול רלוונטי מבחינתם. אנו סבורים, בכל הכבוד וההערכה לבית המשפט הנכבד, כי מדובר בהחלטה שגויה. התובעים יפעלו בהתאם להחלטה ויגישו את תביעותיהם בנפרד. פעולה זו תגרום לעומס מיותר על המערכת, ואף תפגע בנתבעות עצמן". 

 עו"ד יניב הולצמן, שותף במחלקת ליטיגציה ותובענות ייצוגיות במשרד עמית פולק מטלון מסביר כי: "פסק הדין מצטרף למגמה שאנו רואים לאחרונה לייעל עד כמה שניתן את הדיון בתובענות ייצוגיות שהפכו להיות אחת מהסיבות המרכזיות לעומס המוטל על בתי המשפט המחוזיים. אמנם בהחלטה נקבע שיש מקרים שבהם נכון לברר תביעה ייצוגית נגד כמה חברות בהליך אחד, אבל במקרים בהם מדובר בחברות שמוכרות מוצרים שונים בלי קשר עובדתי ביניהם - נכון יותר להגיש כל תביעה בנפרד ואולי בהמשך יועברו לדיון בפני אותו שופט". 

משמעות הפסיקה: לא ניתן לצרף נתבעות לתביעה ייצוגיות ללא הצדקה באופן החוסך באגרה.

מספר תיק: 10685-03-24, 18197-03-24