"האמן ומרגריטה": סאטירה סובייטית מלאת חיים

הרומן של מיכאיל בולגקוב, שפורסם לראשונה יותר מ-20 שנה לאחר מותו ב-1940, הוא בעת ובעונה אחת פנטזיה עליזה וגם ביקורת חריפה על האימה והסמכותנות של ברית המועצות

שלט אזהרה ''אל תלך אל הזרים'', ובו מוצגות דמויות מתוך ''האמן ומרגריטה'' / צילום: Shutterstock
שלט אזהרה ''אל תלך אל הזרים'', ובו מוצגות דמויות מתוך ''האמן ומרגריטה'' / צילום: Shutterstock

מר מורסון, פרופסור לשפות סלאביות באוניברסיטת נורת'ווסטרן, הוא מחבר הספר "Wonder Confronts Certainty: Russian Writers on the Timeless Questions and Why Their Answers Matter" (הוצאת אוניברסיטת הרווארד)

ברוסיה הסובייטית, שבה האידיאולוגיה המרקסיסטית, רומנים סוציאליסטים-ריאליסטיים וסיפורת המביעה התנגדות היו כולם רציניים עד מוות, כבשה את הקוראים הפנטזיה העליזה והשובבה של מיכאיל בולגקוב, "האמן ומרגריטה". היא סחפה את הקוראים הרוסים בסערה, עם שפע של הומור בלתי מרוסן ויצירתיות מתפרצת. אינספור אנשים עלו לרגל למקומות במוסקבה המתוארים ברומן, והמשפטים הבולטים ביותר בו הפכו לפתגמים. סרט על בסיס הרומן הוקרן בתחילת השנה ברוסיה, וגרם לאידיאולוגים למחות נגדו, משום שהם מבינים שהאופן שבו הוא מתאר את הסטליניזם מרמז על הפוטיניזם.

גלובס תרבות | הזכייה של גלריית אום אל-פחם היא נקודת אור לתרבות הערבית פה
גלובס תרבות | על חבורת הפרחחים שעשתה מהפכה והביאה את הכסף הגדול לסרטי נעורים   

הספר, שנכתב בין 1929 לבין מותו של בולגקוב ב-1940, לעג לטענה הסובייטית לוודאות מוחלטת ולכן אי אפשר היה לפרסם אותו. אשתו של בולגקוב הבטיחה לו שתמצא דרך כלשהי להביא את הרומן אל הקוראים. לבסוף, בשנים 1966-1967 הוא פורסם כסדרה, בגרסה מקוצצת ביותר, במגזין מוסקבה. זמן קצר לאחר מכן פורסם הטקסט המלא מחוץ לברית המועצות. הספר, המתייחס לשאלות האולטימטיביות של החיים בהומור נשגב כמעט, הוא כנראה ייחודי בספרות העולמית.

האמן ומרגריטה

ז'אנר: רומן
שנת הוצאה: 1967
שפת המקור: רוסית
בית ההוצאה לאור (בעברית): "משכל" ("ידיעות אחרונות")
שנת הוצאה מחודשת (בעברית): 1999
תרגום לעברית: פטר קריקסונוב
מספר עמודים (בעברית): 615

פקיד מוחלף בחליפה ריקה, פשוטו כמשמעו

בפתיחת הסיפור, השטן, כשהוא מחופש לפרופסור זר המתמחה במאגיה שחורה, מופיע ללא הסבר במוסקבה האתאיסטית. הוא מכנה עצמו וולנד, שם שנלקח מהמחזה "פאוסט" של גתה, ויחד עם הפמליה שלו, הכוללת חתול שחור ליצני בגודל של חזיר, מותח באופן מצחיק עד דמעות את הפקידים הסובייטים השאננים, המתכחשים לכל דבר שמעבר לעולם החומר. וולנד, לועג לטענתם כי המרקסיזם-לניניזם יכול להסביר כל דבר, רוקם תחבולות בלתי מוסברות מבלי לפנות אל העל-טבעי. אחד מהעוזרים שלו צוחק על הקונפורמיזם של המדינה בכך שהוא משכנע קבוצות לשיר את אותו השיר בלי יכולת לעצור. פקיד מוחלף בחליפה ריקה, פשוטו כמשמעו, החותמת על מסמכים כפי שהוא היה עושה ומקבלת את אותן ההחלטות. תוכניותיו של מתכנן כלכלי המתוכננות עד הפרט האחרון מופרעות על ידי נסים בלתי צפויים. תכנון כזה הוא בלתי אפשרי, טוען וולנד, כי המצב האנושי הוא של אי ודאות קיצונית.

בנוסף לפורטרטים הסאטיריים הללו של העולם המודרני, הקוראים מגלים גם רומן היסטורי בתוך היצירה, שנכתב על ידי אמן אמיתי המכונה 'האמן' בעידודה החיוני של אהבת האמת שלו, מרגריטה. הרומן של 'האמן' מספר מה קרה באמת כשפונטיוס פילטוס חקר את ישו (שכאן נקרא ישוע) ולא הצליח להציל את הפילוסוף התמים מצליבה. כפי שפילטוס מגלה בצער, אין חטא גרוע יותר מפחדנות, טענה שבוודאי הלמה בחוזקה בקוראים הסובייטים המפוחדים. באופן מוזר, בעוד שהסיפור החיצוני של הרומן המתרחש בעולם המודרני מציג נס אחר נס, הסיפור הפנימי על פילטוס מסופר בריאליזם מוחלט.

אף שישוע אינו מחולל ניסים, הוא באמת אלוהי, כפי שאנו למדים כאשר וולנד מעביר את האמן ומרגריטה אל העולם האחר. שם הם מגלים שאחרי המוות אנשים חייבים לחיות מחדש את הרגע הטוב ביותר או הגרוע ביותר שלהם. וכך פילטוס, זה כ-2,000 שנה, חוזר על טעותו הפחדנית ומתחרט עליה. וולנד מאפשר לאמן לשחרר אותו, כדי שיוכל לעשות את מה שתמיד רצה: להמשיך בשיחתו עם הפילוסוף הצלוב. בטיול על קרן ירח, פילטוס וישוע בוחנים את השאלות הנצחיות. "הם לא הסכימו על שום דבר, וזה הפך את המחלוקת ביניהם למעניינת ואינסופית עוד יותר". הסובייטים חשבו שאמרו את המילה האחרונה, אך עולמו של אלוהים, טוען בולגקוב, מובן בצורה הטובה ביותר כדיאלוג פתוח שאפשר ללמוד ממנו.

"שטויות, כתבי יד אינם נשרפים"

הרומן של בולגקוב, שעלילתו מתרחשת במהלך הטיהורים הגדולים, כאשר מיליונים נעצרו וכולם חיו בפחד, מתעלה באופן קסום מעל לאימה, באמצעות כוח ההמצאה הכובש שלו. הקוראים הרוסים אפילו לא דמיינו צחוק (מלבד בדיחות סרקסטיות) לנוכח טרגדיות כאלה. גם קוראים מערביים נהנים להתעלות מעל למצב האנושי של אימה ודאגה. מעולם לא פגשתי מישהו שלא מצא את הספר הזה שובה לב.

אפילו השטן מתגלה כדמות מיטיבה. בניגוד לשטן המסורתי, וולנד אינו מפתה את החפים מפשע לחטאי מוות. במקום זאת הוא עושה צדק, לעתים קרובות קשוח אך תמיד ראוי, שכן כל עבריין נענש בצורה שמתאימה באופן מעורר צחוק לעבירה הספציפית שלו. "הכול יבוא על מקומו באופן צודק", הוא אומר למרגריטה, "על כך בנוי העולם".

כאשר וולנד מגלה שהאמן כתב רומן על פילטוס, הוא מבקש לראותו. למרבה הצער, הדבר בלתי אפשרי, מסבירה מרגריטה, כי האמן, מיואש מחוסר האפשרות לפרסם, שרף אותו. וולנד עונה בשורה המצוטטת ביותר של הספר - "שטויות, כתבי יד אינם נשרפים" - ומשיב את הרומן באמצעות קסם. כפי שקוראים רוסים תפסו מיד, בולגקוב מאשש אמונה מרכזית של התרבות הרוסית: אין דבר חשוב יותר מאשר ספרות גדולה, שתשרוד, איכשהו, את כל הרדיפות. וכך עשה בפועל גם הספר הזה, בסיוע מרגריטה של ​​בולגקוב עצמו. וולנד, שנכח באירועים המקודשים שמתאר הרומן של האמן, מאשר באוזניו כי הוא ניחש אותם באופן מדויק. פקידים משקרים, היסטוריונים טועים, אך האמן האמיתי, על פי בולגקוב, מבחין באמת.

הדבר ההופך את הספר הזה לנפלא כל כך הוא החדשנות השופעת שבו, המשמעות הפילוסופית העמוקה של הבדיחות שלו, והפליאה המפתיעה שהוא מעורר על מסתורי החיים. בארץ שבה אתאיזם היה העיקרון הראשון ושהרגש המזוהה עמה היה אימה, הספר העניק לקוראים אמונה שלמרות הכול, ישנה משמעות מוזרה ומנחמת המושלת בכול.