אחרי עשרה חודשים של מלחמה: הישראלים כבר לא מתרגשים מכלום

בשבועות האחרונים מדינת ישראל נתונה לאיומים מצד איראן וחיזבאללה. איומים שיכולים להתממש בכל רגע (ואולי כבר התממשו בזמן שאתם קוראים את הגיליון הזה). ובכל זאת, בחוץ: שגרה. פקקים בדרך לעבודה. ברי המזל שיש להם קייטנות באוגוסט ממשיכים לשלוח אליהם את הילדים. האולימפיאדה ריגשה והעסיקה אותנו. רק בנתב"ג קצת ריק.

● הג'יהאדיסט שהפך לציוני ונלחם באנטישמיות
● WSJ | הוא התחזה ורימה מאות אנשים באינטרנט. אבל גם הוא היה קורבן

אנחנו בעצם חיים ככה כבר עשרה חודשים. עשרה חודשים בהם האיום מהצפון מתחזק. עשרה חודשים בהם כמעט בכל שבוע שומעים על חלל צה"ל חדש. עשרה חודשים של מילואים בלתי נגמרים, של מפונים שעתידם לא ברור, של עסקים קורסים. עשרה חודשים בהם אנחנו לא שומעים הרבה, אבל יודעים, על עשרות אלפי הרוגים בעזה.

וכלפי חוץ, כך זה נראה לפחות, פיתחנו סבילות. "העזתים רעבים והישראלים אוכלים סושי!", התנפל עלי מאחת הרשתות החברתיות קמפיין אמריקאי תמוה. "זה בכלל לא ככה!", חשבתי, ולכסנתי מבט לשאריות הווסאבי והג'ינג'ר על השולחן לידי. אז איך אנחנו מצליחים לעשות את זה? האם אנחנו באמת יותר אדישים? ואולי בכלל ככה נראה "חוסן"?

 מבלים בנמל ת''א, לצד שלטי חטופים. ''השגרה בריאה כל עוד אנחנו יודעים להתחבר מחדש כשצריך'' / צילום: Reuters, Ricardo Moraes

"בלתי אפשר להיות כל הזמן חרד ועצוב"

על הלך הרוח אפשר ללמוד קצת משרשור שפתח בטוויטר (X) אלון פרל, עורך במגזין זה. "האם שיניתם משהו בעקבות איומי החיזבאללה ואיראן?", שאל ביום בו האיומים היו בשיא. על פניו נראה כי העונים לא שינו כלום. "אני מתעלם מזה בגסות, זו התשובה לטרור", "אם תהיה אזעקה ניכנס לממ"ד, מה אפשר לעשות", "לא שותף למסע ההפחדה הזה", כתבו המגיבים.

אבל במבט שני, מתגלה תמונה קצת יותר מורכבת. "הטענתי את הטלפון", "השארתי אור במקלט", "בדקתי את התוקף של האוכל בממ"ד", "אני משתדלת לא להתרחק מהבת הקטנה שלי", "אני מרימה צעצועים מרצפת הממ"ד. יותר מרקטה, מדאיג אותי לדרוך על לגו".

התשובות הללו מעידות על דריכות לצד ניסיון להתכחש לדריכות. אנחנו "רק" מכינים מקלטים לברוח אליהם, "רק" דואגים לכך שהם יהיו מצויידים לתקופה ארוכה, "רק" מקשיבים בחצי אוזן לכל אוושת רוח מבחוץ, לכל יללה של כלב.

עירן הלפרין, פרופ' במחלקה לפסיכולוגיה ומכון אקורד באוניברסיטה העברית, מנסה להסביר איך נגרם הפיצול הזה. "רגשות הם מנגנון פונקציונלי שעוזר לנו להתמודד עם אתגרים חיצוניים. למשל, אנחנו מפחדים או חרדים, כי זה עוזר לנו להידרך. אבל בסיטואציה של החברה הישראלית בחודשים האחרונים, יש מתח די ברור בין חרדה, תסכול, עצב, ואפילו אמפתיה, לבין העובדה שהגירויים הרגשיים נמשכים כל כך הרבה זמן. ברמה מנטלית, זה פשוט בלתי אפשרי, וגם לא פונקציונלי, להיות כל הזמן חרד, עצוב או אפילו אמפתי.

"זה קשור כמובן גם לתהליך של התרגלות, וזה מייצר עבורנו ביום יום סיטואציות שנראות הזויות. אנחנו שולחים ילדים לקייטנה, כשהטילים מאיראן בדרך. זה הרי לא הגיוני, אבל מנטאלית זה ממש הגיוני. זה קשור מאוד לתהליכים של ויסות רגש, שיש להם גם מטרות הדוניות (רוצה להרגיש יותר טוב), וגם מטרות מאוד אינסטרומנטליות (מווסת את הרגש כדי לשרת מטרות פרקטיות)".

נוסף על תהליך ההתרגלות, נראה כי היכולת שלנו להמשיך לחיות נובעת גם מכך שהאיום לא תמיד מוחשי. "הטילים מאיראן, שיגיעו או לא יגיעו, בעוצמה מטורפת או לא מטורפת - אנחנו לא רואים אותם, אנחנו לא מרגישים אותם", מסבירה פרופ' טליה מירון־שץ, מומחית לתפיסת סיכונים ומרצה בבית הספר למנהל עסקים בקריה האקדמית אונו. "אנשים הם יצורים די פשוטים, ואנחנו מתנהלים לפי מה שנמצא מול קצה אפנו. אפשר לראות זאת גם מול סיכונים רפואיים - לא נשנה את סגנון החיים שלנו בגלל החשש מסוכרת, עד שלא נראה את תוצאות בדיקת הסוכר החריגות מול עינינו".

 טליה מירון שץ / צילום: איל יצהר

מה יכול לפרוץ את הבועה שלנו?
"אזעקה. אנחנו מרגישים אותה בעוצמה בחושים שלנו, והיא גם אומרת לנו שהטיל המוחשי נמצא ממש בדרך אלינו. אבל האם החושים שלי חוו משהו חריג בשבוע האחרון? להפך, יצאתי החוצה וראיתי שהכל כרגיל".

שינוי בהנחיות פיקוד העורף יכול לתת לנו תחושה שמשהו קורה.
"אם היו אומרים לי לשבת בממ"ד, אז הייתי מרגישה את השינוי בגוף שלי. זו כנראה חלק מהסיבה שלא עושים את זה".

כי אנחנו רוצים לשדר חוסן.
"מה זה חוסן? סוג של אי שפיות בגדול. להתעלם מהכאב, הפחד ואי הוודאות, ולהתעצבן שנגמר היוגורט. מאיפה בא החוסן כרגע? מכך שהאלטרנטיבה כואבת מידי. אז אנחנו אומרים - בסדר, לא נורא, יאצק תמיד נופל וקם. וזה טוב! הדרך היחידה להתמודד עם המצב בלי להתרסק, היא לנרמל אותו.
אוקי, אז ציידנו את הממ"ד וקנינו פנס על סוללות. מה עכשיו? אין לנו איך לפעול, אז עדיף להתעלם".

גם ד"ר קרן צוריאל, חוקרת השתתפות פוליטית והצבעה, מסכימה עם הדברים. להערכתה, חלק מן הגורמים שמובילים לאי-פעולה בזירה הפוליטית, יכולים גם להסביר את מה שנראה לפעמים כחוסר התמודדות עם המציאות בימים האלה. "יש כמה מנגנונים שיכולים להסביר זאת. האחד נקראה חוללות, Efficacy, כלומר עד כמה אנחנו מרגישים שאנחנו יכולים להשפיע על העולם. אם אנחנו מרגישים שאין לנו אפשרות להשפיע, אז מדוע שננסה בכלל.

 ד''ר קרן צוריאל / צילום: איל יצהר

"מנגנון שני קשור בסדרי עדיפויות, וככל שהחיים יותר קשים, אנשים מתעדפים את ההישרדות הכלכלית והלוגיסטית שלהם, ואין להם זמן וכוחות להיות אמפתיים לטרגדיות. הם אפילו לא יכולים להרשות לעצמם להיות מבוהלים מהעתיד הצפוי עוד שבוע, כי הם צריכים לשרוד את היום. המציאות זזה כל כך מהר ואנחנו כל כך עייפים שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתרשם מהכל.

"ישנו גם אפקט של מיאוס מהפוליטיקה, מהאקטואליה. רבים הפסיקו לצרוך חדשות, ואפילו מתגאים בזה. ומי שלא מעודכן, יודע שיש איום אבל הוא לא יודע עליו הרבה, וזה מקל על ההכחשה, מקל על ההתעלמות".

מירון־שץ גם מוסיפה היבט אחר. "החלום שלנו לפיו אנחנו במדינה נורמלית כבר נשבר ללא היכר. באוקוטבר לא היה כאן חוסן. אנשים התפרקו. במונחי כלכלה התנהגותית, עכשיו אנחנו כבר בתחום ההפסדים - הכניסה לתחום הזה מאוד כואבת, אבל כשאתה כבר בפנים, ההפסד הנוסף כבר מרגיש פחות נורא".

"מנגנוני הגנה ברמת פרויד, הכחשה ממש"

לאיריס, שגרה באזור השרון, היו כרטיסים להופעה בתל אביב. היא החליטה לא לבטל, אבל הרגישה מוזר. "רוב השבוע ישבתי בבית מול החדשות, והייתי עסוקה בחרדות קיומיות. ואז בחמישי פשוט לא? פשוט הלכתי להופעה וליהנות עם חברים?", היא תוהה על עצמה. "אחר כך עוד הלכנו לאכול בשרונה. קרוב לחצות והמתחם היה מלא אנשים. ופקקים באמצע הלילה. וליד אחד הרמזורים שבהם נעצרנו היה פרוס שלט ענק על לירי אלבג, ועלו לי דמעות. כי מי אני ומה אני עושה אם הילדה הזו כבר עשרה חודשים בשבי ואלוהים יודע מה היא עוברת שם".

התיאור של איריס מראה עד כמה הישראלים דווקא לא פיתחו אדישות של ממש למצב. ברשתות החברתיות אפשר למצוא לא מעט חשבונות שממשיכים להזכיר את הנרצחים והחטופים. הישראלים ממשיכים לשתף, ממשיכים לעסוק בטרגדיה המתמשכת.

אחת התגובות הרגשיות להתמודדות עם הפיצול הזה היא הזרה. למשל בזכרונותיו של האמן הסובייטי אלכסנדר ארכדייביץ' לבאס, הוא מספר כיצד שמע ברדיו על התחלת מלחמת העולם השנייה. הוא מהלך בעיר, שרבים מתושביה עדיין אינם יודעים שהמלחמה החלה אך העיר מרגישה זרה לו. עצם הידיעה כי מתקיימת מלחמה גורמת לה להיראות אחרת.

שירי, אותה אני פוגשת בסיור בבית ביאליק (פעילות פנאי שנראית לכאורה בשפיץ הגבוה של הפריבילגיה), מרגישה את הזרות הזו היטב. "בדרך לכאן התפעלתי מהבניינים היפים ברחוב ביאליק ומבתי הקפה החמודים, אבל הכל מהול בחרדה. האם כל זה ישאר? האם אוכל להישאר כאן כדי ליהנות מזה?".

פרופ' תלמה הנדלר, פסיכיאטרית וחוקרת מוח בביה"ח איכילוב ואוניברסיטת תל אביב, מסבירה שהפיצול הזה - היכולת לחיות גם בחרדה וגם להתפעל מבניינים - מגיע ממקומות שונים במוח האנושי. "כאשר אנחנו חווים אי וודאות, אנחנו מפעילים בתגובה שני מנגנונים. האחד הוא מנגנון הלחץ והוא מזוהה פחות או יותר עם אזור האמיגדלה במוח. המנגנון השני נועד לעודד אותנו כן לסכן את עצמנו, כדי שנוכל לחקור את הסביבה שלנו, לאסוף מידע וכך להפחית את אי הוודאות כדי לפעול לשיפור מצבנו וכך לשרוד. זהו מנגנון התגמול, והוא מאופיין פחות או יותר במסלולי הדופמין במוח.

"כאשר אנשים אומרים לך שהם מנסים לפעול להשגת מטרות אישיות או אפילו חלומות למרות אי הוודאות והחשש, זו המערכת שהם מפעילים. זו מערכת שיש בה גם תקווה, וגם תכנון. מחקרים מראים שככל שאנחנו מפעילים את המערכת הזו של התגמול בתקופה של אי וודאות או מתח נפשי, כך עולה הסיכוי שנצא מהסיפור הזה כמה שיותר בריאים נפשית".

ושתי המערכות יכולות לפעול בו זמנית?
"אנחנו עדיין לא מבינים בדיוק איך הפעילות של שתי המערכות מתאחדת לתוצאה הסופית. אנחנו כן רואים שאנשים שהם יותר חרדתיים בבסיסם, לפעמים מתקשים יותר לגייס את מערכת התגמול. מאידך מצאנו אצל חיילים בשריון שאפשר לאמן אותם להפחית פעילות באמיגדלה, וכך הסטרס שלהם יותר מווסת".

אחד המקומות המעניינים בהם אפשר לראות שהישראלים ממשיכים כרגיל הוא עולם התעסוקה. על פי נתוני חברת משאבי האנוש אדם מילא, הנאספים באופן קבוע, ניכרת פעילות רבה בשוק. ארגונים מגייסים עובדים ואפילו מכשירים ומדריכים אותם, במבט לעתיד. ארגונים עוסקים גם במו"פ, ויש להם רעיונות יצירתיים כיצד לפתח את החברות עצמן.

גם העובדים, למרבה ההפתעה, מגיעים לחברה עם חלומות משלהם על התפתחות ושינויים, ולא מדברים רק על הצורך להוריד את הראש ולשרוד. "אנחנו רואים ממש פרץ של התפתחות וחלומות", אומרת נטלי דוידי, פסיכולוגית תעסוקתית מומחית ומנהלת המו"פ באדם מילא. "למרות שאלה דברים שעל פי פירמידת הצרכים של מאסלו לא היינו אמורים עכשיו לעסוק בהם".

 נטלי דוידי, פסיכולוגית תעסוקתית / צילום: מירב כהן

איך את מסבירה את זה?
"יש משהו בעולם העבודה שהוא מאוד מקרקע, מאוד שומר על חוסן. בתחילת המלחמה שמעתי את הפסיכיאטר פרופ' יורם יובל מדבר על התקווה והמבט לעתיד כמקורות של חוסן, ואני חושבת שהעבודה כמעט תמיד ממוקדת עתיד. אם אנחנו עושים פעולות מכוונות עתיד, אנחנו מסמנים לעצמנו שיש עתיד".

איך אפשר גם לחשוש מהעתיד וגם לתכנן אותו?
"אלה מנגנוני הגנה ברמת פרויד, הכחשה ממש. כמו שאנחנו עולים על הכביש כל יום, בידיעה שזה הדבר כמעט הכי מסוכן שאנחנו יכולים לעשות לעצמנו. בפסיכולוגיה החדשה יותר, מדברים על קרקוע. השגרה מחזירה אותנו לכאן ועכשיו, היא מיינדפולנס, ובעבודה במיוחד יש משהו מקרקע ומווסת".

יש לזה מחיר?
"בהכחשה המוח משקיע אנרגיה בניסיון לדחוף את הסיכון לתוך הלא מודע, ואנחנו מוגבלים באנרגיה שיש לנו. היא הייתה יכולה ללכת למקום פרודוקטיבי יותר. בנוסף, אם את הרבה זמן מכחישה וקורה משהו איום, אז יש שבר בתפיסת העצמי. את עלולה לתפוס את עצמך בתור מישהי שלא שעתה לסכנות, ואולי אפילו לחוש אשמה".

עם זאת, דוידי מסבירה שאנחנו בכל זאת מעדיפים להמשיך כמה שיותר בשגרה, בין היתר כי הגענו למלחמה הזאת אחרי שטעמנו את הטעם המר של שבירת השגרה. "אנחנו מגיעים לאירוע הזה אחרי שהשגרה התפרקה או עוצבה מחדש בכל מיני דרכים (הכוונה בעיקר למגפת הקורונה - ג"ו), ואנשים מבינים את השפעות העומק השליליות של שבירת השגרה. מה שכן, אנחנו רואים מנתונים של חברות האשראי, שיש פחות הוצאות על בילויים ומסעדות מאשר בקיץ רגיל".

הלב שבור, אבל מנסים לשמור על שגרה
מעבר להסברים של החוקרים, ניסינו להבין איך הישראלים מסבירים לעצמם את האקרובטיקה המחשבתית הזו שמאפשרת להם לחיות בפיצול. הנה למשל כמה תשובות שהתקבלו בתגובה לבקשה "תגידו לי משהו מרגיע", שעלתה באחת הקבוצות ברשת פייסבוק: "איראן, החיזבאללה והחמאס לא מסוגלים לחסל אותנו", "אנחנו עדיין נכס אסטרטגי עבור ארה"ב", "אם לא כיפת ברזל - החץ. ואם לא החץ - קלע דוד. יש לנו חיל אוויר מצויין, יש לנו מפעל טקסטיל משובח".

דוגמה נוספת היא נ'. אני משוחחת איתה כשהיא מבלה בפארק מים עם ילדיה - "אני לא שוברת שגרה בשביל כלום", היא מצהירה. על פני השטח נראה שנ' מדחיקה את האיום. אבל זה לא מדוייק. כשהגיעה לפארק מיפתה לעצמה את מרחבי הביטחון, בחרה את מקום הישיבה בצורה אסטרטגית, והדריכה את הילדים מה לעשות אם יש אזעקה. "ככה אני תמיד", היא אומרת. כלומר, בשנה האחרונה. "אני לא אדישה, אבל אני לא מפחדת, כי אני מאמינה שמודעות והכנה הם מה שעוזר לי לתפקד".

אפשר להתכונן לכל תרחיש?
"חיזבאללה מאוד רוצים לחסל אותנו ואני מאמינה שאם היה להם משהו חדש ונורא בקנה, הם כבר היו שולפים אותו. וגם אם יש, הרי שאם אין לי מה לעשות נגד זה, אני לא רוצה לדעת מזה", היא אומרת, וקוראת לילדים למרוח קרם הגנה. "אני רוצה לדעת את מה שמועיל לי, אבל אם צריכה לבוא שואה, שתבוא".

יש כאלו שמתמודדים עם המציאות קצת אחרת. "אני לפעמים מרגישה שאני עדיין על הספר ב־7 באוקטובר", אומרת יעל. "תחושת האימה היטשטשה עם הזמן, אבל אני מרגישה שהלב שלי שבור לחלוטין. חוסר הטעם הגיע לרמות יותר גבוהות. למשל, הפסקתי כמעט לגמרי לעשות שופינג. למה אני צריכה נעליים יפות, אם כדי לברוח הכפכפים שלי יספיקו באותה המידה?".

ובכל זאת גם יעל מנסה לשמור על שגרה כלשהי. "מה שנותן לי טעם, למרבה הקלישאה, זו המחשבה שכל כך הרבה אנשים איבדו את היקר להם מכל, אז אני אשמור ואהיה טובה אל היקר שלי. גם האומנות מחזיקה אותי שפויה - היא נותנת יופי. היא מאפשרת להסתכל בעין יפה על עולם מכוער. ובעוד אני לא חושבת הרבה על העתיד שלי, אני בהחלט חושבת על העתיד של הילדים שלי ומאיצה בהם ללכת להגשים את החלומות שלהם בכל העולם".

החוסן הלאומי יורד, החוסן האישי עולה

במקביל לחוסן האישי שעולה ככל שמתקדמת המלחמת, צריך לומר שתחושת הביחד הולכת ופוחתת. פרופ' ברוריה עדיני, ראש החוג לניהול מצבי חירום ואסון בבית הספר לבריאות הציבור בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, קיבלה בחודשים האחרונים פרספקטיבה על כך. "אנחנו מודדים את החוסן הישראלי מעת לעת. עד היום מדדנו אותו ארבע פעמים, ואנחנו רואים שהחוסן הלאומי עם הלכידות החברתית יורדים בצורה משמעותית - נעלמו קולות ה'ביחד', רמת הפטריוטיות ירדה. לעומת זאת אנחנו רואים שהחוסן האישי עולה. כן, אנשים מתרגלים. זו רוטיניזציה של המלחמה. אנחנו רואים את זה גם באוקראינה".

 פרופ' ברוריה עדיני. ''אנשים מתרגלים, רואים את זה גם באוקראינה'' / צילום: קשרי החוץ של אוניברסיטת תל אביב

מבחינה פסיכולוגית זו נחשבת להתמודדות טובה לדעתך?
"יש עוצמה בשגרה. רמות החרדה ירדו, וכך גם תסמיני הדיכאון. הדברים לא מנותקים האחד מהשני".

ולמרות העוצמה שבשגרה, אין ספק שגם יש לה מחירים. "במובן הפתולוגי, שני הקצוות לא בריאים", מסביר יונתן הפרט, פסיכולוג קליני ומומחה למצבי חרדה וסטרס וטראומה, פרופ' באוניברסיטה העברית ומנהל מעבדת בריאות הנפש ורווחה נפשית. "חרדה מוחלטת ועיסוק אובססיבי במה שיהיה, זה לא טוב. אנחנו רוצים להמשיך את השגרה ולא להיכנע למלחמה הפסיכולוגית.

"מצד שני מישהו שמתעלם מצורה מוחלטת, זה גם לא בריא. קודם כל הוא עלול לסכן את עצמו כי צריך להקשיב להתרעות. אבל גם במישור הרגשי, כשנמנעים בצורה כזו, יש לזה מחיר. חלק מן הנמנעים מנסים להיות עסוקים כל הזמן, ומשקיעים המון אנרגיה בהתעלמות מן המצב. לאחרים זה בא אולי בקלות, אבל אז הם נמצאים בחוסר התאמה עם מצב הרוח של הסובבים אותם, ומשלמים על כך מחיר חברתי. אנחנו במצב לא נורמלי ואם אנחנו מרגישים באמת נורמלי לגמרי, משהו פה לא מתואם".

אז איך יודעים אם אנחנו במצב בריא?
"אם תישמע אזעקה אנחנו יודעים מיד להתחבר לכל ההכנות", מסכם הפרט. "השגרה היא בריאה כל עוד אנחנו יודעים להתחבר מחדש".