10 שנות זוגיות הסתיימו, והאישה סירבה לעזוב את הבית. מה קבע ביהמ"ש?

ארבעה אחים פנו לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב בבקשה לקבוע שהבית שבו הם מתגוררים היה בבעלות אביהם המנוח ולא דודתם, הרשומה כבעלת הקרקע. לפי צוואת האב, היורשים הם ארבעת ילדיו בחלקים שווים. האחים טענו כי רכישת הקרקע ממנהל מקרקעי ישראל נעשתה על-ידי הדודה לפני 40 שנה עבור אביהם המנוח, וכי היא נרשמה כנאמן לבית.

בשנת 1996 חתמה הדודה על תצהיר שלפיו היא מעבירה לאחיה את כל זכויותיה וחובותיה בבית. האח ומשפחתו היו הראשונים לגור בבית לאחר הליכי בנייה שנמשכו שנים. דמי החכירה וחוב לרשות שולמו על-ידי אחד הילדים במהלך השנים.

הדודה טענה כי לפי נסח הטאבו הבית בבעלותה, ועל ילדי אחיה לפנותו ולשלם לה דמי שימוש. לעמדתה, התצהיר עליו חתמה לא מספיק, והמנוח לא חתם על תצהיר מקבל מתנה. לדבריה, המנוח לא הזכיר את הבית בצוואתו, ולו היה שייך לו - היה מציין זאת באופן ברור.

החודש הותר לפרסום פסק הדין של השופטת איריס אילוטוביץ'-סגל בפרשה מחודש מאי השנה. השופטת קיבלה את התביעה וקבעהכי הקרקע שייכת לילדי המנוח חרף הרישום. האחים הצליחו להוכיח כי הבית נרכש בנאמנות עבור אביהם המנוח. נקבע כי נקודת המוצא היא שהרישום משקף את זכויות הצדדים, ומי שטוען אחרת - הנטל עליו.

השופטת מצאה באמירות מוקלטות של הדודה הודאה בכך שהזכויות הן של יורשי אחיה. הדודה לא הצליחה להסביר מדוע חתמה על תצהיר המפקיע ממנה את הבעלות על הבית. השופטת הסתמכה בין היתר על כך שהתובעים התגוררו בבית למעלה משני עשורים ללא הסכם שכירות, וכי המנוח ביצע את עבודות הגמר והסדיר את היוון הזכויות.

הדודה, שיוצגה על-ידי עו"ד שלמה שוטון, הגישה ערעור על פסק הדין, שבמסגרתו גם חויבה לשלם 10,000 שקל הוצאות משפט.

עו"ד עמיחי נביאי, שייצג את היורשים, מסר: "מפסק הדין ניתן ללמוד כי הרישום בפנקסי המקרקעין הוא הקובע, אולם במקרים מיוחדים מאוד, במצב בו מוכיחים כי היו בין הצדדים יחסים מיוחדים, ובפרט בין בני משפחה, ניתן לאיין את המרשם ולהוכיח כי הוא אינו משקף את הבעלות המשפטית במקרקעין. גם אם אין חוזה בין הצדדים או הצהרת נאמנות, אלא בעזרת ראיות נסיבתיות והוכחות חיצוניות, אולם עדיף שלא להיכנס למצב שכזה, הואיל ורוב הסיכויים שהטענה לא תתקבל בבית משפט עקב נטל הראיה הגבוה והרצון לשמור על ודאות משפטית. נקודה נוספת היא כי עצם העובדה כי בצוואת המוריש הוא לא הזכיר את כל נכסיו - אין היא כשלעצמה מהווה הוכחה כי הבית לא היה חלק מנכסיו של המוריש".

משמעות הפסיקה: הרישום בפנקס המקרקעין קובע, ורק במקרים מיוחדים, כאשר על הטוען אחרת מוטל נטל מוגבר, בית המשפט יתערב - זאת גם אם אין חוזה בין הצדדים

מספר תיק: 28023-07-19, 1857-01-20, 1832-01-20

בני זוג ידועים ציבור נפרדו לאחר 10 שנים. לאחר הפרידה הגיש הגבר תביעה לפינוי האישה מהדירה בה גרו, וביקש לחייב אותה בתשלום של 500 שקל ליום עד לפינוי. מנגד, האישה טענה כי יש לה זכויות בדירה בשל היותם ידועים בציבור ובשל התחייבות מפורשת של הגבר.

השופטת שירלי שי מבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה קבעה לאחרונה שעל האישה לשלם דמי שימוש, ושמאי מטעם בית המשפט יכריע על היקף הסכום. ההחלטה אם לאישה זכויות בדירה ואם עליה לפנות את הדירה תיקבע בהליך העיקרי. השופטת הדגישה כי אין בהחלטה כדי לקבוע מסמרות לגבי השיתוף בדירה.

השופטת ציינה כי היות הצדדים ידועים בציבור לא מחילה עליהם חזקת שיתוף אוטומטית, אלא להפך - נטל ההוכחה לשיתוף עומד לרבצו של הטוען לכך, האישה במקרה זה. זאת כל שכן כשמדובר בנכס של הגבר שנרכש לפני חייהם המשותפים.

נקבע כי יש לקבל את הבקשה לחיוב האישה בדמי שימוש בשלב הראשוני, מאחר שהדירה רשומה על שם הגבר בלבד, ובהסכם הממון בין הצדדים יש סעיפים רבים בדבר הפרדה רכושית, כולל לעניין דירת המגורים.

עוד נקבע כי אם אחד הצדדים מעכב את הפרדת המגורים, ולצד זאת מונע מהצד השני לעשות שימוש בלעדי בנכס הרשום על שמו, הדבר מצדיק חיוב בדמי שימוש בדירה, שכן "יכול שהפן ההסכמי יגבור על הפן הקנייני".

טעם נוסף לחיוב בדמי שימוש הוא בשל דיני עשיית עושר ולא במשפט. "מעצם היות התובע הבעלים הרשום של הדירה, קמה לו הזכות לדרוש ולקבל דמי שימוש בעבור מגוריו של צד ג', שאינו בעל זכויות רשומות, בדירת המגורים".

את בן הזוג ייצגו עו"ד ארתור שני ועו"ד עומר עשת. את בת הזוג יצג עו"ד גדי אפריאט, שמסר כי הגיש בקשת רשות ערעור: "בית המשפט לא התייחס לזכויותיה הקנייניות כידועה בציבור במשך עשור".

משמעות הפסיקה: כשאחד מבני הזוג מעכב את הפרדת המגורים המשותפים ולצד זאת מונע מהצד השני לעשות שימוש בלעדי בנכס הרשום על שמו, ניתן לחייבו בדמי שימוש. 

מספר תיק: 10871-05-24

אדם עבד 7 שנים בחברה לשירותים בתחום הביטחון, ובסוף 2019 הודיע על התפטרותו והגיש לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב תביעה לזכויות סוציאליות נגד מעסיקתו. החברה הגישה תביעה שכנגד על הוצאת דיבה, בטענה כי העובד עומד מאחורי הודעת דואר אלקטרונית אנונימית שנשלחה ללקוחות החברה וכוללת השמצות כלפיה. החברה התבססה על עדותה של גרושת העובד בעניין והגישה תצהיר שלה.

בהודעה ללקוחות נכתב כי הבעלים נחקר על-ידי הממונה על הביטחון במשרד הביטחון, כי מתנהלות תביעות נגד החברה, וכי ספקים רבים נטשו את החברה בשל מוסר תשלומים לקוי. העובד הכחיש שיש לו קשר להודעה, וטען כי גרושתו מנסה לנקום בו.

בית הדין לעבודה קבע כי "מכלול הנסיבות מצביע על כך שסביר יותר שהתובע הוא ששלח את ההודעה המדוברת. שוכנענו כי החברה עמדה בחובתה להוכיח את טענתה בהתאם למאזן ההסתברויות במשפט האזרחי".

מלבד תצהיר הגרושה, השופטת טל חבקין ונציגי הציבור הסתמכו על כך שהמידע בהודעה האנונימית נטען על-ידו במהלך ניהול ההליך המשפטי, ו"הסיכוי כי אדם אחר יכתוב הודעה הכוללת את הפרטים המדוברים, שכולם ללא יוצא מהכלל קשורים בקש זה או אחר לתביעת התובע ובעיתוי המדובר, נראה קלוש"; ההודעה נשלחה סמוך לאחר מכתב ההתראה שקיבל מהחברה; הייתה לו גישה להודעות דואר אלקטרוני לאחר סיום עבודתו.

בית הדין קבע כי יש הצדקה לחייבו במלוא סכום התביעה בהתאם לחוק לשון הרע המתייחס לפיצוי ללא הוכחת נזק. "לקחנו בחשבון שההודעה כללה טענות רבות העלולות לפגוע בעסקי החברה ואף נוסחה באופן המכוון במפורש להניע את הנמענים מהתקשרות עמה".

נקבע כי ריבוי הפרסומים מצדיק לפסוק את מלוא הפיצוי לחברה, והעובד חויב לשלם 50 אלף שקל ועוד 15 אלף שקל הוצאות משפט. תביעתו נגד החברה נדחתה.

את החברה ייצגו עורכי הדין משה מאיר ותמיר קדמי. את העובד ייצג עו"ד אורן טל.

משמעות הפסיקה: שליחת הודעה ללקוחות חברה הכוללת לשון הרע, מצדיקה פסיקה של מלוא הסכום בחוק (50 אלף שקל) נוכח ריבוי הפרסומים לכל לקוח. 

מספר תיק: 49654-08-20