מה אומרת לכם נושאת המטוסים הארי טרומן

בשנה האחרונה התוודענו אל נשיאים אמריקאיים מתים באמצעות נושאות המטוסים הקרויות על שמם: ג'רלד פורד, דווייט אייזנהאואר ועכשיו ממש הארי טרומן.

קשה לחשוב על נוכחות מעוררת השראה יותר מזו של טרומן. על שמו נקראה 'דוקטרינת טרומן', או 'תורת הבלימה'. הוא הכריז עליה בנאום בקונגרס, במרץ 1947. היא נועדה להגן על הארצות החופשיות, או חופשיות יחסית, מפני השתלטות קומוניסטית. הנשכרות המיידיות היו טורקיה ויוון, אבל שנתיים אחר כך, בקשר ישיר עם הנאום ההוא, קמה ברית נאט"ו, שפרשה את מטרייתה על פני מערב אירופה ודרומה.

● פרשנות | הדילמה הישראלית בלבנון: מה לעשות במדינה הקיימת רק על הנייר?
● פרשנות | וושינגטון קוראת היסטוריה, ונזכרת בכאב בפגישתה הראשונה עם איברהים עקיל
● פרשנות | מתי מחליפים את הנבחרת בשעת מלחמה? כשהיא מפסידה

"מן הדין שתהיה זו מדיניותה של ארה"ב לתמוך בעמים חופשיים, הנאבקים נגד הנסיונות לשעבדם, בין אם הניסיונות באים מצד מיעוטים מזוינים, או מופעלים באמצעות לחצים חיצוניים", אמר טרומן.

ביום ההוא נולדה 'המלחמה הקרה'. היא נמשכה 40 שנה ויותר. תוצאותיה בשום פנים לא היו אחידות. היא התקשתה להגן על חירותם של הרבה עמים באפריקה, באסיה ובאמריקה הלטינית. לרוע המזל, הדמוקרטיות המערביות העדיפו לא פעם את חברתם של עריצים, רק מפני שהיו אנטי־קומוניסטים. אבל היא נחלה הצלחה יוצאת מן הכלל באירופה. אלמלא דוקטרינת הבלימה של טרומן, סביר בהחלט להניח שההתפשטות הסובייטית לא הייתה נעצרת בנהר האלבה של גרמניה, אלא רק בחוף האטלנטי של צרפת ושל חצי האי האיברי; וסביר להניח שכולנו היינו חופשים הרבה פחות.

לא חיבה ולא איבה

טרומן חילץ את אמריקה מן המסורת הבדלנית, שכיוונה את ענייני החוץ שלה ב־150 השנה הראשונות של קיומה. אמריקה אמנם יצאה מפעם לפעם למלחמות, אבל מיהרה להתפרק מנשקה, ולפזר את צבאותיה, מייד לאחר שהמלחמות הסתיימו.

היא שאבה את השראתה ממכתב הפרידה של נשיאה הראשון ג'ורג' וושינגטון. גיבור מלחמת העצמאות האמריקאית הפגיע בבני ארצו (ב־1797) שלא לכונן "בריתות קבועות", והזהיר אותם שלא להעמיד "חיבה או איבה" ביסוד יחסי החוץ שלהם. הוא אמר להם, במידת הקיצור, לוותר על אמוציות.

קשה להגיד על האמריקאים שכזה ראו וקידשו. הם בהחלט פיתחו חיבות ואיבות, לפעמים עד כדי הגזמה. אבל עד 1947 הם נטו להניח שעבודת המשמרת שלהם להצלת בעלי ברית מסתיימת עם הירייה האחרונה.

התנהגותו של סטלין לאחר מלחמת העולם השנייה שינתה את גישתם. כאשר טרומן הציע "בלימה" פעילה של הסובייטים, הוא רכב על גל גדול של איבה כלפי הקומוניסטים ופחד מפני השפעתם. גם אם לפחד ההוא היו צדדים פתולוגיים, כמו מקארתיזם, הוא היה מעוגן בעובדות.

בשנים הבאות של המלחמה הקרה, ביטויים שלה עוררו התנגדות ניכרת באמריקה, כמו ההתערבות בווייטנאם. אבל לפחות עד נפילת החומה בברלין, ב־1989, רוב האמריקאים תמכו בניציותה הפעילה של ארצם. סוף הקומוניזם העיר את הנטייה הבדלנית, אם גם לאט ובהדרגה.

מלחמות אפגניסטן ועיראק העניקו תוקף מיוחד לבדלנות המתחדשת. הן לא רק עלו בחייהם של 7,000 אמריקאים, וגבו בין ארבעה לשישה טריליון דולר, אלא הן חשפו קרע מעמיק בין 'האליטות' של וושינגטון לבין מיליוני אמריקאים ב'הינטרלנד', אזורי־הפנים של אמריקה, בייחוד במערב התיכון, שהוא במקרה גם שדה המערכה העיקרי בבחירות.

טראמפ נגד "המלחמות הנצחיות"

פעם אחר פעם בחודשים האחרונים, טראמפ מזהיר את שומעיו מפני "מלחמת עולם שלישית" בעטיה של מדיניות החוץ האמריקאית ה"כושלת". רק הוא עומד בין העולם לבין השלישית, הוא אומר.

נאומיו מאבדים הרבה מבהירותם. מפעם לפעם הוא משמיע שטויות מביכות, כמו ניסיונו להסביר לפועלי רכב מודאגים במישיגן, שהאיום הגדול ביותר על מקומות העבודה שלהם נשקף מצד "נשק גרעיני". אבל הכיוון ברור: להפיק את מירב התועלת האלקטורלית מרגשי הבדלנות.

די לראות מה קרה לאחוזי התמיכה המרשימים באוקראינה בחודשים שלאחר פלישת רוסיה. עכשיו, בעיני מיליוני אמריקאים, אוקראינה היא אבן ריחיים, הסוחטת את לשדם, ומסבכת אותם במלחמה אפשרית עם רוסיה. אל מלחמה כזאת יישלחו בראש ובראשונה ילדיהם, מפני שצבא המתנדבים האמריקאי תלוי במידה מופרזת במעמד בינוני נמוך של ערים קטנות במערב התיכון.

מוטב לדעת, שאותו הדבר עצמו אמור גם במזרח התיכון. אולי כדאי ש־58% מן הישראלים המצפים לטראמפ בקוצר רוח (סקר של ערוץ 12) יתפנו להרהר במשמעות של נשיא בדלני בבית הלבן, הלהוט לנתק את אמריקה מבריתותיה ההיסטוריות ולהתכחש להתחייבויותיה בהגנת החירות.

אמריקה משלמת עכשיו מחיר על אי ההבנה האסטרטגית העצומה שהתפתחה בה בשוך המלחמה הקרה. היא לא הביאה בחשבון את הצורך לחתור אל עולם רב־קוטבי, ושקעה בשגיונות אימפריאליים. היא יצאה למה שטראמפ ואחרים קוראים 'המלחמות הנצחיות' (forever wars). זה התרחש בעיקר תחת נשיא רפובליקאי (בוש הבן), אבל דמוקרטים תמכו בו. ביידן, אז סנאטור רב השפעה, הצביע לטובת מלחמה בעיראק ב-2002. הוא לא חדל מאז להתחרט, גם בפומבי. הוא לא יניח לאמריקה להסתבך במלחמה חדשה בחודשי נשיאותו האחרונים.

ה-Don’t שלו הוא גלגול של ה'בלימה' בנוסח טרומן, שכמו ביידן בא ממעמד בינוני נמוך בעיר שדה קטנה. טרומן רצה לבלום התפשטות, לא להשיב את הגלגל אחור. 42 שנה עברו בין נאום טרומן לבין התפוררות הגוש הסובייטי. אין זה מקרה שהוא אחד הנשיאים הנערצים ביותר בהיסטוריה האמריקאית, והוא ראוי בהחלט לנושאת המטוסים שלו. נפנפו־נא לה לשלום, אם תיתקלו בה במקרה.