רצה הגורל והתבקשתי לחפש סיפורים מעניינים לגיליון יום הכיפור של מגזין G, שעיקרו מורכב מכתבות מתורגמות של עיתונים מכובדים מהעולם - מה שנקרא אצלנו "גיליון קנאה". אני זוכר את הרגע הקטן הזה, החומק, בו לכדה את עיניי כותרת בעיתון "וושינגטון פוסט", ולשונה: "שמונה פעמים בהן אולי בריא יותר לא לסלוח". עד עכשיו, כשאני מביט בה, כל הגוף שלי כאילו אומר: "מי כמוני יודע". מי כמוני יודע שלפעמים עדיף לא לסלוח.
כותבת הטור, סופרת ומרצה לכתיבה מניו יורק בשם סוזן שפירו, יצאה למסע בעקבות המחילה, לאחר שמטפל שסייע לה להיגמל מהתמכרות קשה לסמים ולאלכוהול במשך שנים ארוכות, שיקר לה בעניין שהיה קרוב ללבה. בספר הזיכרונות שלה, "סיור המחילה" (The Forgiveness Tour), היא מגוללת את סיפורה האישי, יחד עם סיפוריהם המורכבים של 13 אנשים שפגשה במהלך הדרך, ומתחבטת בשאלות סביב הנושא - האם אפשר לסלוח למי שלא התנצל? למי שלא הכיר במעשיו? חלק מהסיפורים הקשים והמרגשים הללו מופיעים באותו הטקסט. הכוונה המקורית שלי הייתה לכתוב אותם.
אך בכל פעם שניגשתי להתחיל לכתוב, משהו לא התניע. בכל פעם שהביטה בי הכותרת הזו של הטור ב"וושינגטון פוסט", נזכרתי שוב. נזכרתי באיש שאני לא סולח לו, שאני יודע למה אני לא סולח לו. למען האמת, אני נזכר בו בכל יום. אני רואה את פניו בעיני רוחי, שומע את קולו בדמיוני, מרגיש את הנוכחות שלו מזדחלת בתוך גופי, מתחת לעור.
הוא חי בתוכי - אבל הוא צריך לצאת. גמלה בלבי החלטה להוציא אותו פה. אז אני לוקח נשימה עמוקה וסופר עד שמונה.
1כשהחיים שלך נחלקים לשניים - "לפני" ו"אחרי"
כיום, בגיל 28, אני עורך חדשות באתר גלובס. אבל אם הייתם מריצים את חיי שנה וחצי לאחור, הייתם רואים אותי במקום אחר לחלוטין. הייתם מוצאים אותי באשפוז יום, מוקף בצוות של פסיכולוגים ופסיכיאטרים ובאנשים שנלחמים על השפיות שלהם בכל בוקר מחדש. זה היה נורא.
רגע אחד אני לומד קולנוע במכללה, עובד באבטחה כדי לממן את סרט הסטודנטים שלי - חי את חיי, אלו שהכרתי כרגילים. רגע לאחר מכן הכול התפרק. פתאום אני לא לומד, לא עובד, בקושי מסוגל להרים את עצמי מהספה בבית של ההורים.
למעט קולגה אחת בגלובס, אף אחד לא ידע איך הרגשתי כשישבתי על הספה ההיא. לא זו שבבית ההורים, אלא זו שעומדת בקומה הראשונה של בניין משרדים קטן ברמת גן, לרוב בודדה. עם דמעות בעיניים, הבטתי בכיתוב שהיה על הקיר שניצב מולי, באותיות מודבקות: "המרכז הישראלי לנפגעי כתות". לא הבנתי מה אני עושה שם. לא האמנתי. אבל כן, הייתי בכת - בכת של אדם אחד, של שד אחד, שיצא מקיבוץ נאות סמדר בערבה.
2כשהחלטות שאינך מבין את משמעותן מתקבלות מאחורי גבך
פגשתי אותו כשהייתי בן 12. הוא היה בן 42. הוא העביר שיעורים פרטיים של פיתוח משחקי מחשב, דבר שכנראה לא היה כזה נפוץ בזמנו. הייתי ילד חכם וגם מוחרם. כשהגעתי אליו כבר הייתי פצוע מאוד - כמו כל ילד שעבר חרם. הוא ידע לזהות את זה. ואולי בפעם הראשונה בחיי, הרגשתי שמישהו באמת מתעניין בי, שמישהו מקשיב. הוא גרם לי להרגיש מיוחד. התאהבתי בדמות שלו, והוא התאהב בדמותי.
באחד הימים, אמא שלי, שראתה שאני מאוד נהנה איתו והחזיקה ממנו אדם רציני, שאלה אותו אם הוא מכיר מישהו שיכול לעזור לי מבחינה חברתית. אני לא ידעתי על קיומה של השיחה הזו. לפי סיפור המעשה, הוא אמר: "כן, אני".
וכך, הופקדתי בידיו של נרקיסיסט פסיכופת.
3כשהניצחונות שלך הם בזכות אחרים - וההפסדים באשמתך בלבד
דברים טובים התחילו לקרות לי. הייתי שמח יותר, שלו יותר. הוא לימד אותי הרבה, הרביץ בי תרבות שלא קיבלתי בבית. הייתי צמא לזה, מסתבר. תוך חודשים ספורים ניגנתי בפסנתר יצירות קלאסיות שלוקח שנים ללמוד. היו הפסקות שבמקום לצאת לשחק כדורגל או משהו, הייתי נשאר ליד השולחן וקורא כתבי אפלטון. נהניתי מכל רגע. פתאום היו לי תחביבים, דברים לאהוב. פתאום היו לי גם חברים.
הוא הכיר כל אדם וכל פינה בחיי, דבר לא חמק ממנו. כל חבר, כל מורה, כל רעיון חדש; כל עימות, כל מצוקה, כל התאהבות - ידו הייתה בכל. כשהיו לי ניצחונות קטנים, בין אם מבחינה חברתית או הישגית, הם היו ניצחונות שלנו - תוצאה של העבודה שאנחנו עושים ביחד, כי אנחנו כזה צוות טוב.
כשהייתי מפסיד, ההפסד כולו היה שלי. על ההפסדים הוא לא היה לוקח קרדיט - רק מסביר לי אותם.
4כשמערערים על הלגיטימיות של בוחן המציאות שלך
היינו משוחחים בטלפון שעות על גבי שעות ביום, לעתים גם עמוק אל תוך הלילה. לא היה לזה סוף. הוא היה שולח אותי לחקור שאלות לגבי עצמי, וכשהייתי חוזר אליו עם תשובות, הוא היה אומר לי מה נכון ומה לא. הוא היה האוטוריטה האבסולוטית.
קצרה היריעה מלתאר בפירוט כיצד עבדה הפרקטיקה של אותו חקר - אבל היא הייתה רדיקלית. במוקד שלה הייתה תפיסה העומדת במרכזן של הרבה מתנועות הניו-אייג' הנפוצות היום: "אין אני".
אני זוכר שבהתחלה, כשהוא "גילה לי" את זה, ניסיתי להתווכח. אמרתי לו שבטח שיש דבר כזה. אז הוא אִתגר: "אם יש לך 'אני', תראה לי איפה הוא ממוקם". לא ידעתי לומר. משם זה הלך לתפיסה שאומרת שהמחשבות שלי לא אמיתיות, שכל המציאות הנגלית בפניי היא הבל הבלים ותו לא; שכשאני סובל, יש לכך תמיד סיבה אחת ויחידה - הפרשנות שלי. אלו היו החוקים.
5כשזורים לך מלח על הפצעים הפתוחים בכוונה
מדי פעם, בלי שום הכנה מוקדמת, הוא היה מחליט שהוא מתהפך עליי ומטיח בי עלבונות - קורא לי סתום ודפוק, מכנה אותי "ראש גזר", כמו שעשו הילדים שהחרימו אותי בבית הספר היסודי. בין רגע, האדם שהיה החבר הכי קרוב אליי בעולם היה משנה צורה לאויב.
כשהתקיפה הלא שפויה הזו הייתה מביאה אותי לידי בכי ומחאה על מה שהוא עושה, הוא היה עוצר ושואל: "באמת האמנת לי? למה לא הגבת?". הוא היה אומר שככה הוא "מאמן" אותי להתמודד עם תוקפנות. בפועל, הוא היה התוקפן.
6כשמשתמשים נגדך בסחטנות רגשית
אחד הדברים שהוא היה מדבר איתי הרבה עליהם הוא "לשמור על הסוד". זה היה חוק חשוב. לא לספר לאנשים על ה"גילויים" שלי, על ההרפתקאות. לא לספר עליו ועל האופי של הקשר שלנו, כי זה לא קונבנציונלי, כי זה יכול לסכן אותו. כי אף אחד לא יכול להבין את מה שיש לנו. כי זה הורס את "הקסם" - גם את המילה הזו הוא היה מאוד אוהב.
זה היה משחק כזה בו הוא ואני נגד כל העולם, והתמכרתי אליו. הוא כל הזמן היה אומר שאני ילד מיוחד, שאף אחד מהילדים שיצא לו לפגוש לא לקח את מה שבאמת יש לו להציע. בדיעבד הבנתי שהמטרה של זה הייתה פשוט לגרום לי לפחד לאבד אותו.
7כשנוטעים בך תקוות שווא ומוליכים אותך שולל
בהמשך הדרך, הוא היה אומר לי שהייעוד שלי בעולם הוא להיות מורה רוחני, ושהוא השער שלי להגיע לשם. שהייעוד שלי הוא להגיע להארה - הארה שתשים קץ לסבל שלי באופן סופי ומוחלט. רציתי בזה. כשהייתי מוחה נגדו או עושה משהו שלא מוצא חן בעיניו, הוא היה אומר לי שאני מתרחק מהאמת, מההארה - מאלוהים. שאשלם על זה מחיר.
כשהוא היה אומר שאני מתרחק, הייתי מתענה; כשהיה אומר שאני מתקרב, הייתי באקסטזה. כמו ברכבת הרים. הלוואי שהייתה לי היכולת להבין שלא היה באמת היגיון בדברים שהוא אמר, שההיגיון היחיד היה להכאיב. לזרוע כאוס ובלבול בתוך הנפש שלי - ואז לגלם את תפקיד המושיע.
8כשהביטחון האישי שלך מאוים
לקחו לי 13 שנים להבין את הדברים האלה. להתחיל לחשוב על האופציה שמשהו ממש לא בסדר קורה. מצב העניינים בינינו מאוד החמיר לקראת הסוף, כנראה כי הוא הרגיש שאני מתחיל לצאת ממנו. הוא היה קורא לי כל הזמן אידיוט וטיפש גמור, ואומר שהוא משוכנע שזה מה שצריך לעשות איתי. בחיים לא אשכח איך הוא אמר לי שלא אוכל להסתדר בלעדיו; שאם הוא לא היה שם להרים אותי, הייתי נופל.
הייתי מתעקש מולו שמשהו לא בסדר, שהוא לא צריך להתייחס אליי ככה - אבל עם אנשים מהסוג שלו אין איך לדבר. הם תמיד צודקים, ומי שטוען נגדם תמיד טועה, מדמיין, הוזה אפילו.
במשך יותר מדי זמן הרגשתי כמו אדם משוגע. לפרקים היו לי אפילו מחשבות אובדניות. לא יכולתי לחיות ככה יותר. למזלי, הצלחתי להבין בסוף מה קורה לי, ולבחור בחיים בלעדיו במקום לוותר.
***
אני מניח שאתם שואלים את עצמכם איפה היו ההורים שלי. הם עשו לא מעט טעויות, אבל הם לא גרועים יותר מאחרים. במידה רבה, גם הם היו קורבנות של האיש הזה. ונכון, היו הרבה נורות אדומות, אבל על פני השטח, הם בעיקר ראו אותי מתפתח. ואני שמרתי באדיקות על סוד, כי זה מה שהאדם שהכי אהבתי בעולם אמר לי לעשות. והאיש הזה - האיש הזה הוא מחנך בישראל.
אז אני לא סולח, וכלל לא בטוח שאסלח. הכעס שלי הוא עדות חיה לכך שהעוול שנגרם לי הוא ממשי. הכעס שלי נכון. הכעס שלי נותן לי תוקף. הכעס שלי הוא מדריך, ואני רוצה אותו לצדי, עד שתפקידו יגיע לכדי מיצוי. ובעוד שהחתירה לשחרר מכעס יכולה להיות דבר מבורך, אני לא חושב שרצוי למהר לשם. אני מוצא שכאשר הכעסים מדוברים ומנוהלים היטב, הם דווקא תומכים בתהליך הריפוי שלי - לא מעכבים אותו. ובסופו של דבר, זה מה שחשוב באמת.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
