הגזירה על הפנסיה: מה שווה מילה של ממשלה?

כיום קיימות מספר הטבות מס על החיסכון הפנסיוני. אחת מהן היא פטור מסוים ממס על הקצבה המזכה. לפני שנצלול להסברים, נאמר כי בשורה התחתונה מדובר בהטבה שעשויה להגיע למאות ואף לאלפי שקלים בשנה לחוסך. ההטבה הזו נולדה לפני יותר מעשור כדי לעודד את הציבור לחסוך לפנסיה. ההטבה ניתנת עוד בשלב ההפקדות - בעת שהמעסיק מפריש מהמשכורת - והיא נקראת קצבה מזכה. כלומר, יש לגבות על הסכום הזה מס בעת משיכת הכספים. כדי לעודד את החיסכון, נקבע כי גם בעת משיכת הכספים בגיל הפנסיה, יחול פטור חלקי ממס על הקצבה המזכה.

המדינה קבעה מתווה, שבהתאם אליו שיעור הפטור הלך וגדל לאורך השנים עד שהגיע ל־52%. נכון להיום, תקרת הקצבה המזכה עומדת על 9,430 שקל. כלומר, 52% מהסכום הזה פטור ממס (כ־4,900 שקל). על יתר הקצבה, חל מס שולי. על פי המתווה המקורי, שיעור הפטור הזה אמור לקפוץ בשנת 2025 ל־67%. זו אמורה הייתה להיות קפיצת המדרגה הגדולה ביותר, ואותה באוצר מבקשים כעת לבטל.

מעבר לפגיעה בחוסכים, מסתתר פה מסר בעייתי. מה שווה הבטחה של הממשלה? הרי חוסכים ביצעו תכנוני פרישה על סמך הנחה ששיעור הפטור יעלה. שינוי שלו כעת הוא בבחינת שינוי כללי המשחק תוך כדי משחק.

זו לא הפעם הראשונה שהמדינה מבקשת להפר הבטחה. החלטות ממשלה כאלו ואחרות מתבטלות כעניין שבשגרה. בפעם הבאה שהמדינה תציע הטבה כדי לעודד אנשים לחסוך או לבצע פעולה אחרת, למה שמישהו ייתן אמון ויעשה כן, ומה המסר שמשודר כלפי המגזר העסקי והמשקיעים הזרים?

זה בדיוק היה החשש של המתנגדים לרפורמת האג"ח המיועדות בפנסיה. בקצרה, המדינה הבטיחה שבמקום לשלם היום ריבית מובטחת, בעת צרה היא תכניס את היד לכיס ותסייע לקרנות. מהלך כמו זה שמציעים באוצר כיום רק מגביר את החשש ומייצר פאניקה מיותרת. דוגמה קטנה קיבלנו השבוע עם הוועדה לבדיקת המוסדיים בפנסיה.

בר לביא

מחריד לחשוב שזה עוד מצב טוב, כי במציאות ההזויה שבה אנחנו חיים, לרוב תושבי העיר אין בכלל ממ"ד: לפי הערכות של התאחדות הקבלנים בוני הארץ ממרץ 2023, לפני המלחמה, 53% מהדירות בעיר, עם כ־40 אלף תושבים שגרים בהן, לא ממוגנות. בכל הצפון, כולל חיפה, ההערכה היא כי יותר מ־400 אלף דירות, עם 1.4 מיליון תושבים, לא ממוגנות. אדגיש שמדובר באזור המטווח ביותר היום בישראל.

איך הגענו למצב הזה? ראשית, תוכנית "מגן הצפון" שאמורה הייתה לספק מיגון לכל הדירות בטווח של עד 45 ק"מ מהגבול עם לבנון, לא התממשה. מוערך שרק 1% מהדירות מוגנו, כשההחלטה התקבלה עוד ב־2018. המבקר ציין כי בשלוש השנים הראשונות שלה, נמצא מקור רק ל־18% מתקציב התוכנית. נוסיף לזה את העובדה שבצפון הרחוק אין ממש התחדשות עירונית. אומנם בנהריה החלו צעדים בכיוון, וגם בעכו ובטבריה, אבל בקריית שמונה למשל, אנחנו עוד רחוקים משם. בפועל רק דירות חדשות ממוגנות, בהתאם לחוק, וכל שאר תושבי הצפון יצטרכו לחפש את המחבוא הכי פחות גרוע במתקפת הטילים הבאה. כשיחפשו את הדירה הבאה שלהם, אני מניח שהם יוודאו קודם כול שיש בה ממ"ד. תושבי הצפון, ליבי איתכם.

יובל ניסני

אלי אלבג, אביה של התצפיתנית לירי אלבג, הגיע לנתניה והפגין מחוץ להרמת כוסית שנערכה על ידי הליכוד. בתגובה, פעילים השליכו לעברו ביצים. אירוע קיצוני זה מצטרף לקללות ויריקות שחלק מהמשפחות סופגות, ולתקיפתו של גדי קדם שבתו תמר, בעלה ושלושת ילדיה נרצחו בקיבוץ ניר עוז בשבעה באוקטובר. לצד זאת, רבבות ישראלים יוצאים מידי שבוע לרחובות בדרישה לעסקה להשבת החטופים, אך נדמה כי ישראל מעולם לא הייתה רחוקה יותר מאחת כזאת.

אמנם המגעים נמשכים, אך תוצאות אין באופק והזמן של החטופים שנותרו בחיים אוזל, וזו לא סיסמה. זו מציאות מוכחת. מאז שהמערכה בלבנון עלתה מדרגה, נשמעים בציבור קולות שמחה על התקיפות המרובות, חיסולי הבכירים בחיזבאללה ומבצע הביפרים הנועז. המערכה גם הובילה את מטה המשפחות לבטל את ההפגנה השבועית נוכח הסכנה מירי טילים.

בתוך כך, אחינו ואחיותנו עדיין סובלים מעינויים במנהרות, אך העיסוק בסוגיה האנושית והחשובה ביותר רק יורד, ונשאלת השאלה - מה עם החטופים?

ניצן שפיר