רכשו דירה בבאר שבע ב-745 אלף שקל, ואז קיבלו פיצוי של עוד מחצית מהסכום

בני זוג קנו דירה בבניין ישן בבאר שבע בסכום של 745 אלף שקל ב-2016. סמוך לאחר הרכישה הם גילו כי קיימים כשלים קונסטרוקטיביים בבניין, ויש חשש לקריסתו. הבניין הוכרז כמבנה מסוכן, הדיירים פונו בהמשך, והכשלים תוקנו. המוכרים, ישראל חנוך ודן ליברמן, שותפים עסקיים שעסקו ברכישת ומכירת דירות להשקעה, רכשו את הדירה ב-2009.

לאחר שהבעיות התגלו, הרוכשים גילו כי הדיירים הוותיקים בבניין ידעו כי יש בעיות מבניות שהחלו להתגלות מספר שנים קודם. בני הזוג תבעו את המוכרים בבית משפט השלום באשקלון, בטענה כי ידעו על מצב הבניין ולא גילו להם על כך, תוך שהצהירו בהסכם כי אין בדירה ליקויים.

השופט עידו כפכפי קבע החודש כי למרות שהמוכרים לא ידעו על הליקויים בבניין ולא הסתירו במכוון מידע, בנסיבות העניין היה עליהם לדעת זאת, ולכן הם הפרו את חובת הגילוי לפי חוק המכר. נדחתה הטענה כי לרוכשים יש אשם תורם, מאחר שהם בדקו בתיק הנכס לפני הרכישה, ולא מצאו מידע על מצב הבניין.

הדירה הייתה מושכרת, והקשר של המוכרים לדירה היה רופף לפני מכירתה. הם השתתפו בתשלום עבור שיקום עמוד שקרס ב-2015, וזה היה המידע היחיד שהיה להם. למרות זאת, נקבע כי הם אחראים כלפי הרוכשים, מאחר שמדובר בעניין מהותי, והם התרשלו בבדיקתו, ולא ביררו עם השוכרים או עם ועד הבניין אם יש בעיות לפני שמכרו. "לו הנתבעים היו נוהגים כמו בעל דירה סביר, הם היו יודעים את המידע שהיה ידוע לדיירים אחרים בבניין".

המוכרים חויבו לשלם כ-300 אלף שקל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. סכום זה כולל הוצאות שיפוץ, דמי שכירות לתקופה שלא ניתן היה לגור בדירה, ירידת ערך של 100 אלף שקל ושכר-טרחת עורך דין.

את הרוכשים ייצגה עו"ד אורית סער. את הנתבעים ייצג עו"ד טל רכניץ, שמסר: "אנו סבורים כי פסק הדין שגוי. בין היתר, החלת הלכת שיפריס בצורה כה ליברלית בנסיבות התיק המדובר, ותוך אי-קביעת אשם תורם כלל לרוכשים מיוצגים, עלולה להוביל למצב משפטי לא רצוי ולא סביר, המטיל חובות יתר על מוכרי דירות. אנו שוקלים הגשת ערעור".

משמעות הפסיקה: מוכרי דירה צריכים לברר את מצב הדירה והבניין לפני מכירת הנכס.

מספר תיק: 1072-08-19

סיטואציה רווחת היא שעל המדף אנחנו נתקלים במוצר שעליו רשום מחיר מסוים, אך בקופה מגלים שמחירו שונה. חוק הגנת הצרכן מתייחס למצב זה וקובע כי המחיר הנקוב על המוצר מחייב את החנות.

צחי כהן הגיע בשנה שעברה לחנות נוחות בתחנת הדלק מיקה בבית חשמונאי, ורכש שישיית מים בסכום של 16.20 שקל, מחיר הגבוה ב-30% מהמחיר שהיה רשום - 13.80 שקל. הוא ביקש מהמוכר לחייב אותו במחיר הרשום על המוצר, אך סורב.

במקרה אחר, כהן קנה שלושה חטיפים מסוג צ'יטוס ותפוצי'פס בעלות של 18 שקל, וטען כי היה פרסום במקום על מבצע של שלושה חטיפים ב-12 שקל. באותה קנייה, לטענתו, הוא גם קנה שתי שקיות ביסלי ב-13.8 שקל במקום ב-11 שקל.

כהן הגיש שתי תביעות קטנות ברמלה על סכום של 10,000 שקל כל אחת.

החברה טענה כי לתובע יש תביעות קטנות נוספות, והוא מבקר לא מעט פעמים בחנות ומנסה את מזלו. היא גם טענה כי המבצע של הצ'יטוס התייחס לחטיפים שונים, וכי על המים היה מוטבע מחיר נוסף.

השבוע קיבלה הרשמת הבכירה מיכל רבינוביץ' את התביעה בחלקה. היא הסתמכה על חוק הגנת הצרכן, המחייב מוכר להציג את המחיר על האריזה וקובע כי "המחיר המחייב של טובין יהיה המחיר שהוצג עליהם בהתאם להוראות סעיף זה, אף אם מחירם בקופה גבוה מהמחיר האמור".

היא חייבה את החברה לשלם לכהן 1,107 שקל: 7 שקלים על החיוב העודף על המים והביסלי, 850 שקל פיצוי ועוד 250 שקל הוצאות משפט.

הרשמת ציינה כי נציג החברה ניסה לסיים את המחלוקת, אך התובע סירב. היא ביקרה בחריפות את הסכום הגבוה שהתבקש. "מדובר בסכום בלתי מידתי ובלתי סביר בנסיבות העניין, ודומני כי לא נועד אלא כדי 'לנפח' את התביעה".

עוד היא ציינה כי שימוש בהליכי משפט במקום שבו ניתן היה לסיים את הסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט - מהווה שימוש לרעה בבית המשפט.

עו"ד ניצן גדות מסר בשם רשת מיקה: "הרשת מקפידה הקפדה יתרה על הוראות הדין ובכלל זה על חוקי הגנת הצרכן. אנו כמובן נכבד את פסק הדין".

משמעות הפסיקה: חנות מחויבת למכור במחיר הנקוב על המוצר. ניתן לתבוע פיצוי לפי חוק הגנת הצרכן. 

מספר תיק: 49647-11-23, 49781-11-23

אישה המגדלת שלושה חתולים בדירתה ברמת גן, תוך שימוש בחדר המדרגות לצרכיה האישיים ולגידול החתולים, נתבעה על-ידי שכנתה בבניין. האישה התקינה בדירתה דלת כניסה עם פתח ייעודי לחתולים, באופן שחתול יכול לצאת ולהיכנס גם כאשר זו סגורה.

השכנה פנתה לבית משפט השלום בתל אביב בבקשה להוציא צו להסרת הפתח בדלת שכנתה, כך שהחתולים לא יסתובבו באופן חופשי בחדר המדרגות. היא טענה כי החתולים הורסים את שטיח הכניסה בגלל שערותיהם, ויש לעתים קיא הגורם לריח רע.

היא טענה כי מדובר ב"מטרד ליחיד" לפי פקודת הנזיקין. "מטרד ליחיד" הוא כשאדם משתמש במקרקעין שבחזקתו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר של אדם אחר או להנאה סבירה מהם. במקביל ביקשה צו שיאסור להניח חפצים במסדרון, בהם כלי האכלה.

השופט אביים ברקאי קיבל בשבוע שעבר את התביעה באופן חלקי. הוא דחה את הטענה כי הפתח בדלת גורם ל"מטרד ליחיד". נקבע כי דלת דירתה של האישה הוא קניינה הפרטי, ולכן היא רשאית לעשות בו פתח. הבניין לא תחום בדלת כניסה, ודייריו נוהגים להאכיל חתולים.

"חתולים כחיית בית אינו מחזה נדיר, בלתי סביר וכזה שיש למנוע קיומו. אין מדובר בחיית פרא דוגמת צבוע או נמר, אין מדובר בזוחלים שלא נהוג לגדלם כשאינם כלואים דוגמת נחשים ולטאות", כתב השופט. נקבע גם כי מקרה אחד של הקאת חתול כפי שהוכח אינו תופעה.

השופט קבע כי הצבת כלי האכלה במסדרון היא הסגת גבול בנסיבות העניין ואינה בגדר שימוש סביר. "המסדרון בבית משותף אינו ארון נעליים, מעילים או מטריות", קבע השופט. ניתן צו האוסר על בעלת החתולים להניח חפצים בשטח המשותף, כולל כלי מזון לחתולים.

הנתבעת חויבה לשלם 6,000 הוצאות משפט.

את התובעת ייצגה עו"ד רותם אלפנדרי-אלימלך. את הנתבעת ייצגה עו"ד ענבל קידר-חיים.

משמעות הפסיקה: דיירים לא רשאים להניח חפצים במסדרון הבית המשותף. דייר המבקש להאכיל חיות בית, יעשה זאת בבית. 

מספר תיק: 54359-11-22