מקרה הקיצון של רונאל פישר מעיד עד כמה ישראל משתרכת מאחור

בתחילת המלחמה נרשם פיחות משמעותי, ושער הדולר אף חצה את רף ה-4 שקלים, שער שנראה היום רחוק מאוד. אלא שאז בנק ישראל אותת שהוא נכון לשפוך מיליארדים כדי לתמוך במטבע המקומי, והתמונה השתנתה. בכל פעם שהייתה תקווה לעסקה בין ישראל לחמאס, השקל התחזק אף יותר. כך, אי שם בחודש מרץ, היה הדולר קצת יותר מ-3.5 שקלים.

התנודות החריפות במטבע פחתו מאוד והוא התייצב רוב השנה סביב 3.6-3.7 שקלים לדולר. לשם השוואה, בצל המאבק על השינויים מרחיקי הלכת שקידמה הממשלה במערכת המשפט בשנה שעברה, חווינו רכבת הרים גדולה בהרבה.
אז מה קרה בימים האחרונים שהביא שוב לקפיצה בדולר ולפיחות בשקל? התשובה, או לפחות חלקה, דווקא לא אצלנו, אלא מעבר לים. הפעם השקל הוא לא כל הסיפור. מדד הדולר אינדקס (DXY), המודד את חוזק המטבע האמריקאי מול סל מטבעות עיקריים, כגון אירו, ין יפני ופאונד בריטי, טיפס בחמשת ימי המסחר האחרונים בקרוב לאחוז, ובחודש האחרון ב-3.5%. זאת, על רקע הצטננות הערכות להפחתות ריבית חדות בארה"ב בקרוב.

השקל מושפע בקלות מהמצב הגאופוליטי. פרמיית הסיכון שמגלם כיום שער השקל-דולר משמעותית, ועומדת על פי הערכות שונות על 30 אגורות לפחות. יש שלל דוגמאות לאירועים שגררו השנה תנודות, כמו חיסול סינוואר. ועדיין, לעתים, וביתר שאת בימים האחרונים, השקל מושפע גם מאירועים גלובליים כמו תנודות חדות ושינויי מגמות בשווקים. להזכירנו שיש עוד מלבד צרות מבית.

בר לביא

כדי להשיג שגשוג ולא להיכלא במלכודת עוני לאומית, המוסדות הפוליטיים והכלכליים צריכים להיות מכילים ולא סחטניים. כלומר, הדרך להתעשר ולצבור כוח עוברת בהצלחה וביזמות, במקום בניצול של משאבים וכוח עבודה של מי שההתקדמות נחסמת בפניו.

ויש עוד משהו שהאליטה צריכה לעשות: להסכים ל"הרס יצירתי" - השמדה של מבנים כלכליים קיימים כדי לפנות מקום למבנים חדשים, טובים מהם. לפי אג'מולו, מוסדות סחטניים נוטים למנוע מהלך כזה, משום שהוא מאיים על כוחם ומעמדם. מוסדות מכילים, לעומת זאת, שומרים על שלטון החוק וזכויות קניין, וכך מאפשרים לאנשים להתקדם.

במובנים רבים, זו בדיוק הדילמה הכלכלית שעמדה ועומדת בפני ישראל. בשנות השמונים והתשעים, תעשיות שלמות הושמדו ופינו את מקומן לכלכלה מתקדמת ובריאה יותר. היום אנחנו ניצבים מול אתגר דומה לגבי מבנים כמו הלובי החקלאי, קרטלים מסוימים וחוסר השילוב של החברה החרדית. אלה יילחמו לשמור על כוחם ומעמדם, בכל מחיר. אך כעת הכדור בידי הציבור והמוסדות שנבנו פה - האם הם יהיו מכילים מספיק לאפשר את ההרס היצירתי שיאפשר שגשוג בטווח הארוך?

עידן ארץ

משפטו של פישר הוא דוגמה קלאסית לסחבת במערכת אכיפת החוק, ועוד בתיק בעל חשיבות ציבורית גדולה. מדובר במגה-תיק מבחינת היקפו, שצצו בו שלל טענות לגבי אופן ניהול החקירה, שחלקן כבר נמצאו מוצדקות, ניהול הליכי ביניים וחילופי סנגורים. עשרות אלפי עמודי פרוטוקול נכתבו. והנה אנחנו, בחלוף כמעט עשור.

כמה גורמים יחד הביאו להימשכות של מקרה אחד די קיצוני. המשפט של פישר, שבמקרה הטוב יסתיים אחרי 12 שנים, לא משקף את הכלל. הבעיה בישראל היא שגם במקרים "הרגילים", שבהם בית המשפט שומע את העדים ומכריע, הסטנדרט הוא מספר שנים להכרעה, לא פחות מ-3-4 בתיקים משמעותיים. דיונים לא נשמעים מיום ליום, בהיעדר משאבים. גם עיכוב מינוי השופטים בממשלה הזו לא סייע לבעיה.

בתיק הזה היה הכול: הרים של חומרי חקירה, שלל טענות מקדמיות לגביהם וטענת הגנה מן הצדק. בצל תרבות דחיית הדיונים המקומית והמשאבים המוגבלים, לא פלא שישראל ניצבת הרחק מאחור ביחס למדינות אירופה וארה"ב מבחינת משך ניהול ההליכים הפליליים. פשעו או לא, במצב הזה הנאשמים משלמים מחיר ממילא. בדרך גם הציבור נפגע: ההרתעה פוחתת, הענישה יורדת, ומי שמגיע לו פיצוי יכול להמשיך לחכות.

ניצן שפיר