שוויון בנטל: לפני שאלת המוסר והכסף, צריך לדבר על מחיר השחיקה בחיי אדם

הוויכוחים והדיונים על השוויון בנטל מתמקדים לפי שעה בשאלות של מוסר ושל כלכלה. כמה זה מוסרי שאוכלוסייה שלמה לא שולחת את בניה הצעירים לקרב. וגם כמה זה עולה לנו - כשמעטים כל כך נושאים בנטל רב כל כך. 

● בנמלים צפויים תורי ענק עם סיום המלחמה, אז למה ההיערכות מתעכבת? 
● האם מספר התלמידים בחינוך הממלכתי-חרדי עלה ב-50%? 

רק בסופ"ש האחרון אמר נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון בראיון לבלומברג כי האינטנסיביות של המלחמה נבחנת בראש ובראשונה לפי היקף גיוס חיילי המילואים והיכולת לקיים מערכת חינוך תקינה. שני הצירים הללו נפגשים לא פעם, ואתם מוזמנים לבתי הספר של הילדים שלי כדי לראות כמה דליל כרגע חדר המורים, כשרבים מהם נמצאים חודשים ארוכים בצבא. ירון ציין כי הארכת משך השירות צפויה לעלות למשק כ־0.5% מהתוצר בשנה, כ־2.5 מיליארד דולר. 

המילואימניקים מתבגרים ומתייקרים

משרד האוצר הציג כבר בחודש מרץ אומדן לעלות הכלכלית של גיוס מילואים - 48 אלף שקל בחודש לכל חייל. זאת, מול עלות מקבילה לחייל סדיר בסך 27 אלף שקל. כלומר, כל 50 חיילים שמתווספים למערך הסדיר במקום למילואים, חוסכים לקופה הציבורית כמיליון שקל בחודש.

עוד הסבירו באוצר כי עלות אנשי המילואים צפויה להתייקר עוד יותר, נוכח התוכניות להאריך את גיל השחרור ממילואים ל־45: "גיוס חיילי מילואים מבוגרים יותר מוביל לעלות כלכלית משמעותית יותר, בעיקר בגלל שהם נמצאים בשלב בקריירה בו השכר גבוה יותר, אך גם בגלל שלאחוז גבוה יותר מהם יש ילדים קטנים באופן שמוביל לפגיעה בפעילות הכלכלית של בת או בן הזוג - שגם הם נמצאים בשלב בקריירה בו השכר ושיעורי התעסוקה גבוהים".

אבל מעבר לכל זה, לפני שזו סוגיה של כסף ומוסר, צריך לדבר על כך ששאלת הגיוס היא עניין פשוט של חיי אדם. כלומר, ואני כותב את זה בזהירות, זו לא רק השאלה האם החרדי או הלא־חרדי ימסרו את נפשם על הגנת הארץ, אלא הכרה בכך שהסיכוי שהחייל החרדי יישאר בחיים באותה סיטואציה גבוה יותר, ולו מהסיבה הפשוטה שהוא הרבה יותר צעיר ורענן (וכמובן שלא אכנס פה להגנה, "סיעתא דשמיא", בזכות התורה שלמד).

נכון שחייל שעבר שבועות וחודשים ארוכים בצבא יהיה יותר כשיר ונכון לקרב מחייל שרק התגייס, אבל את נקודת האופטימום עברנו מזמן. כשחיילים נמצאים בפעילות עצימה ולחילופין בשגרה מונוטונית של הגנה זמן רב כל כך, אסור להתעלם מהעובדה שהם כבר לא חדים כמו לפני חצי שנה. כאבא (ואח ודוד) לחיילים שחוקים ששירתו במילואים מעל ל־200 יום בשנה האחרונה, זו חרדה של ממש.

זאת ועוד: כשחיילים רבים בחזית הם בני 40 וצפונה - ולצערנו רשימות החללים מעידות על כך בצורה הכואבת מכולן - מוכרחים להבין גם את המציאות העגומה והפשוטה, שבני 20 הם בעלי כושר וסיבולת טובים פי כמה (בממוצע כמובן). ממילא, תוספת כוח אדם צעיר ובריא זו לא רק שאלה של מוסר או של כסף, אלא לפני הכל זה פיקוח נפש של ממש.

הבעיה היא שלא קל לזהות את השחיקה הזו, המבצעית, הפיזית או הנפשית (וכמובן שגם כל האפשרויות יכולות להיות נכונות בעת ובעונה אחת). הרשת מלאה הרי בסרטוני חיילים וקצינים "מורעלים" ובסיפורים אמיתיים ונכונים על רוח נפלאה של הלוחמים בשטח. על אחת כמה וכמה כשבמדינת ישראל הגבולות והקרבות גם נמצאים ממש ליד הבית. החיילים לא הפליגו על נושאות מטוסים ליעד רחוק ולא טסו להילחם ביבשת אחרת. ואם גם ככה חיילינו הגיבורים קופצים מדי פעם הביתה, אפשר לספר לעצמנו שאין באמת כזו שחיקה גדולה, והם נחושים ומוכנים למלחמה בדיוק כמו לפני שנה.

השחיקה של היום היא לא השחיקה של עוד שנה

טעות מסוכנת אחרת היא לחשוב ששחיקה כזו בקרב החיילים תהיה לינארית. שאם באים כעת כ־80% מהמילואימניקים שנקראו לצו, לעומת גיוס מלא לפני שנה, נוכל לחיות עם זה. כולל עם האפשרות שבעוד שנה יגיעו רק 60%-70%. רק שזה לא נכון. גם בגלל שמדד הייחוס הנוכחי הוא לא 100% שיעורי התייצבות של לפני שנה, אלא הרבה יותר מזה. בימים הראשונים למלחמה הגיעו 150% ואף יותר חיילים ליחידות, כך שמדובר בנפילה משמעותית בשיעור ההתייצבות של היום מול אוקטובר שעבר.

אבל מעבר לכך, אין שום סיבה להניח שהירידה חלילה בשיעור ההתייצבות או אי ההתייצבות יהיה בקו אחיד ולינארי. ודאי כשחוק השתמטות נמצא ברקע. או העובדה ש"כל החבר'ה באים" היה תמיד דבק מרכזי בהתייצבות ליחידות הלוחמות, מה שגם אומר שאם לא כולם באים - היחידות הללו עלולות להתרוקן ברגע. זוהי אזעקת אמת.

כוכבי השבוע

מצוין: עכשיו כולם יודעים על שלום דנינו

כמה מכם ידעו שיש חבר כנסת בליכוד בשם שלום דנינו? הוא נכנס לראשונה לכנסת האחרונה, לאחר שבבחירות לפריימריז הוא קיבל 5,699 קולות והשתבץ במקום ה־22 ברשימה - דרך שריון כנציג הנגב. בסיבוב הקודם הוא הפסיד את המשבצת הנחשקת לשלמה קרעי, שר התקשורת הנוכחי, אבל גם כח"כ מכהן הוא נותר אנונימי למדי.

אבל השבוע זכה דנינו לאור הזרקורים. הצעת חוק פרטית שלו זכתה לקידום מהיר ולאישור ועדת השרים לענייני חקיקה. כי מה דחוף כל כך בימי מלחמה יותר מחוק להקמת ועדת מדרוג ממשלתית, שתבחן את נתוני הצפייה בטלוויזיה. רוצה שידברו עליך? אין כמו להסתכסך עם הרשות השנייה, עם קשת, רשת וכאן, ועל אחת כמה וכמה עם היועצת המשפטית לממשלה. ודאי אם היא אמרה ש"הצעת החוק גורמת לפגיעה חמורה ובלתי מידתית בזכות לפרטיות ובזכות לחופש הביטוי והעיתונות". הצביעו דנינו. תיאוריית השוק היעיל הוותיקה אומרת שנייר ערך מתמחר את כל הסיכונים והסיכויים שגלומים בחברה - אחורה וקדימה. פועל יוצא לכמות המשקיעים העצום ולזמינות המידע. ולכן, בין אם חברה היא מצוינת או גרועה, לא באמת ניתן "לעשות מכה" מאיתור מניה זולה או יקרה. התנודתיות גלומה בהפתעות, ברבורים שחורים שאותם לא ניתן לדעת.

 בלתי מספיק : לצ'ק פוינט לא מספיק להיות מצוינת 

הדוגמה המצוינת מהשבוע האחרון היא חברת צ'ק פוינט. חברת אבטחת הסייבר פרסמה תוצאות כספיות נהדרות - הכנסות של 635 מיליון דולר ברבעון ורווח נקי של 207 מיליון דולר (שולי רווח פנומנליים), ותחזיות שהצביעו על צמיחה מרשימה. והמניה? זו קרסה ב־15% לאחר פרסום הדוחות.

כי כשהחברה רוכבת בצדק על גל של מתקפות רשת מסביב לעולם, וכשהזינוק במניה היה גבוה מ־60% בתוך שנה, את כל זה כבר ידענו ושקללנו במחיר המניה. להיות מצוין זה לא מספיק עכשיו.