היכונו לשחיקה של אלפי שקלים בשנה בהכנסה הפנויה

למרות כל אלה, השוק הישראלי מפגין איתנות יוצאת דופן. המטבע המקומי לא קרס, והוא אפילו חזק יותר מול הדולר בהשוואה למצבו ערב המלחמה. גם הבורסה המקומית מציגה השנה ביצועים מרשימים, עם תשואה דו-ספרתית במדדי הדגל. נכון, פחות מוול סטריט, אבל הרבה מעל בורסות מובילות כמו בריטניה, צרפת וגרמניה. אפילו פרמיית הסיכון של ישראל, כפי שבאה לידי ביטוי ב-CDS, מכשיר המגלם את את עלות הביטוח מפני חשש שמדינת ישראל לא תצליח לשלם את חובותיה, בירידה חדה בשבועות האחרונים. כל זה בזמן שכל המדינה בטווח ירי כמעט יומי.

בנוסף, בשוק מספרים שככל שחולף הזמן רואים חזרה הדרגתית של המשקיעים הזרים, שהעדיפו בתחילת המלחמה לחפש הזדמנויות במקומות פחות מסוכנים.

איך כל זה קורה? ספוילר: לא מדובר ב"כמעט נס" כמו שכינה זאת שר האוצר סמוטריץ' בלייב שערך בפייסבוק. בניית היסודות הכלכליים של ישראל, לרבות יתרות מט"ח אדירות של כ-200 מיליארד דולר ויחס חוב-תוצר נמוך, הייתה תהליך ארוך וסיזיפי. תרמה לו גם תעשיית ההייטק המקומית, שעל פי רשות החדשנות הייתה אחראית במצטבר ליותר מ־40% מהצמיחה בתוצר הישראלי בשנים 2023-2018.

ודווקא עכשיו כדאי לזכור שלא לעולם חוסן. לא מדובר בנס. בשלב מסוים, נתוני הבסיס הטובים שלנו לא יספיקו. בתקופה שבה נשללה ממנו הוודאות שכל כך חסרה לו, המשק זקוק כמו חמצן למנועי צמיחה.

בר לביא

אם לסכם במשפט אחד את תקציב 2025 שאושר בממשלה, עיקרו בחבילת גזירות כלכליות על הציבור - בדגש על האדם העובד - כדי לממן את הוצאות המלחמה הממושכת.

כמעט בכל כיוון שתסתכלו, ההכנסה הפנויה שלכם תישחק אל מול האינפלציה בשנה הבאה. דמי הביטוח הלאומי יזנקו בעשרות אחוזים. עובדים בכלל המשק "יתרמו" כשני ימי הבראה, בשווי 800-900 שקל, ישירות לתקציב המדינה. מס ההכנסה היה אמור לרדת ב-1 בינואר לחלק מהעובדים, אבל זה כבר לא יקרה כי בהחלטת התקציב ההטבה הזו הוקפאה ל-3 שנים. גם נקודות זיכוי המס, ששוויין היה אמור לצמוח בצמוד למדד המחירים, יוקפאו. מאות אלפי עובדי המגזר הציבורי שציפו לתוספת שכר בחודש הבא יחכו עוד שנה לפחות. המע"מ יעלה ל-18% בתוך פחות מחודש. ואם לא די בכך, הארנונה תזנק בהתאם לנוסח התקציב.

ב-2025 הציבור הישראלי יידרש לשאת בנטל כלכלי משמעותי. ההערכות מדברות על שחיקה של אלפי שקלים בשנה בהכנסה הפנויה של משק בית ממוצע. ייתכן שמדובר בגזירות אין-ברירה נוכח המלחמה שרוקנה את קופת המדינה. אבל ייתכן שהפגיעה המצטברת שלהן בכוח הקנייה של הציבור תוביל להאטה נוספת בפעילות הכלכלית, ותגדיל עוד יותר את כדור השלג המדאיג הזה.

אורן דורי

במקום זה קיבלנו את האיש הכי חזק בהיסטוריה של אמריקה. הליצן שנהיה למלך אם תרצו. האיש שהקפיד לנפץ כל מוסכמה בכל הנוגע למה שמותר או אסור לומר, הולך ומגביר את כוחו לא רק בקרב מצביעיו הטבעיים, אלא גם בקרב קורבנותיו הטבעיים - היספאנים, שחורים, נשים ועוד.

תשובה אפשרית אחת היא שלאמריקה נמאס, פשוט נמאס מהפוליטקלי קורקט, אותו מנגנון אוטומטי שעוסק באובססיביות במה שעשוי להירמז או להשתמע, כדי להותיר את פני השטח נקיים ונוצצים - גם כשמתחת הכול מבעבע ומזוהם. אבל המנגנון הזה הוא רשת חרקים עדינה מדי. היא לוכדת ביעילות ופוסלת את כל מה שאינו מתיישר בדיוק מופתי עם חוקי ה"אסור להגיד", אבל נקרעת לגזרים כשנתפס בה חרק גדול מדי.

וטראמפ הוא לא חרק, אלא עדר של ממותות בחנות פורצלן, שכל מהותו היא לעג לעשורים של זהירות לשונית. וכשהוא תוהה על מוצאה של האישה הזו, שמתחרה בו במרוץ לנשיאות, משתעשע במיקרופון כבאביזר מין או סתם משתף מה הוא חושב הבוקר על אוכלוסיית מהגרים כזו או אחרת - כיפת הברזל של הפוליטקלי קורקט, בעלת הכיול העדין מדי שפועל על תדרים דקים, פשוט קורסת, ולאמריקאי הממוצע לא נשאר מה שינחה אותו כיצד עליו להגיב לדברים האלה.

ואז, ההבעה ההמומה בסגנון "אני לא מאמינה שהוא הרגע אמר את זה", מתחלפת אט אט, תוך ליקוק שפתיים מהיר, בחיוך של הערכה ("וואו, זה דווקא מגניב"), ובהמשך בהערצה.

כי בעצם הפוליטקלי קורקט לא שינה כלום ולא פתר כלום. הוא עוסק רק בעטיפה. איש לא נהיה גזען פחות בגלל פוליטקלי קורקט. וטראמפ מזכיר לאמריקאים עידן שבו יכלו לדבר בחופשיות על מה שקורה אצלם מתחת לעטיפה הזו, גם אם זה לא מצטלם או נשמע הכי טוב, מבלי להישרף מייד ולצאת מהמשחק. ועל כך הוא זוכה לתמיכה. על שינוי חוקי המשחק. לא על התוכן, אלא על האופן שבו מותר שוב לבטא אותו.

יאיר לוינשטיין