העירייה נתנה מעל 400 קנסות על חניה באותו מקום. כך הגיב ביהמ"ש

בית המשפט העליון קיבל באופן חלקי בקשת רשות ערעור שהגיש מפעל גלידת שטראוס של יונילוור בעכו, לאחר שאושר לנהל נגדו תביעה ייצוגית על רקע דליפת אמוניה במפעל.

האירוע התרחש בשנת 2019, אז התקבלו דיווחים על ריח חריג של אמוניה במרכז הקניות הסמוך למפעל. נמצאה דליפה של הגז מאחד הצינורות. כוחות כיבוי והצלה סגרו את התנועה במרחב הסמוך למפעל, והופסקה תנועת הרכבות באזור.

ההגבלות היו למשך 3.5 שעות ושעתיים נוספות, בטווח של 150 מטר. שלושה מתושבי העיר הגישו תביעה ייצוגית וטענו לנזק מהדליפה לפי החלופה בחוק תובענות ייצוגיות ל"מפגע סביבתי נגד גורם המפגע". הם ביקשו פיצוי עבור כל מי שהיה בטווח החשיפה, התושבים שנאלצו להסתגר בבתיהם ושהו במרחב ובעלי העסקים.

החוק למניעת מפגעים סביבתיים וחוק תובענות ייצוגית מאפשר לתבוע כייצוגית, מתוך כוונה "לגייס" אנשים לפעול במלאכת אכיפת דיני הסביבה לצד הרשויות.

בית המשפט המחוזי בחיפה אישר לנהל את התביעה הייצוגית, ושטראוס הגישה בקשת רשות ערעור. היא טענה כי לא הוכח "מפגע סביבתי" לפי החוק; כי היא פעלה בהתאם לתנאי רישיון היתר רעלים, ולא הוכח שהפרה אותו; וכי היקף הדליפה היה מצומצם, ולא נשקפה סכנה למי ששהה בסביבה.

בית המשפט העליון קבע השבוע כי הקביעות של בית המשפט המחוזי, לכך שאירוע הדליפה עונה להגדרה של "מפגע סביבתי" - לא היו מבוססות כנדרש, והחזיר את הדיון למחוזי.

בלב המחלוקת עומדת השאלה מהו "מפגע סביבתי" בגינו ניתן להגיש תביעה ייצוגית. השופט עופר גרוסקופף קבע כי ניתן להגיש תביעה ייצוגית על מפגע סביבתי כאשר אין פגיעה בריאותית באדם, רק אם הוכח כי פליטת החומר חורגת מסטנדרט קיים. על התובעים להוכיח כי דליפת האמוניה חורגת מסטנדרט אובייקטיבי. בהיעדר הוכחה שדליפת האמוניה פגעה בבריאותו של אדם או גרמה סבל ממש, צריך להוכיח חריגה משיעור הדליפה, סטנדרט מילולי שהוגדר, או זיהום בניגוד לחוק, רישיון או תוכנית.

עורכי הדין חגי קלעי ועוז פנחס מייצגים את התובעים הייצוגים. עורכי הדין חגית בלייברג ורונן לוי מגולדפרב גרוס זליגמן מייצגים את גלידת שטראוס.

משמעות הפסיקה: ניתן להגיש תביעה ייצוגית על מפגע סביבתי כאשר אין פגיעה בבריאות של אדם, אם מוכיחים כי פליטת החומר חורגת מרף אובייקטיבי. 

מספר תיק: 3397-23

בני זוג שהתגרשו עם ילד משותף ניהלו הליכים משפטיים רבים לגבי תשלום המזונות. בתחילה נקבע כי האב ישלם לאם 2,900 שקל בחודש ומחצית מהוצאות החינוך והבריאות של הילד. באותה עת היו לאב זמני שהות מצומצמים. הילד היה אצלו פעם בשבוע למשך שלוש שעות וכל סוף שבוע שני.

במהלך 2021 שהה הילד חמישה חודשים במרכז חירום ולאחר מכן עבר להתגורר עם האב לתקופה קצרה. בהמשך שונו זמני השהות באופן שוויוני בין ההורים, ובמקביל לאב נולדו עוד שני ילדים.

האב ביקש לבטל את המזונות, ועתר לביטולם גם רטרואקטיבית. בית המשפט לענייני משפחה קיבל את התביעה, ביטל את המזונות, והאם חויבה להשיב כספים שקיבלה במשך כשנתיים. היא לא השלימה עם ההחלטה והגישה ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב.

השופטים עינת רביד, נפתלי שילה וגלעד הס דחו בשבוע שעבר את הערעור . בשנת 2017 ניתן פסק דין תקדימי בבית המשפט העליון, לפיו אב לא ישלם מזונות כאשר משמורת הילדים משותפת, ורמת ההשתכרות דומה. השופטים הפנו לפסק הדין לפיו על שני ההורים לשאת בהוצאות הקטין שהוא מעל גיל 6, באופן שווה, ככל הכנסותיהם שוות, וזמני השהות שווים.

לכן, נקבע, אין הצדקה שהאב ישלם מזונות לאם. עוד נקבע כי המזונות שעל האם להחזיר לא נאכלו, כי הקטין שהה במרכז חירום וכן אצל האב באותה תקופה. "ההלכה לפיה לא משיבים מזונות שנאכלו, חלה כאשר ייגרם לקטין נזק אם ההשבה תשפיע על היכולת לקיים אותו ותגרום לכך שצרכיו לא יסופקו. ברם, לאור רמת החיים של המערערת ופוטנציאל הכנסתה כפי שנקבע בפסק הדין, אין כל חשש שצורכי הקטין ייפגעו", קבעו השופטים.

"החובה למזונות היא על שני ההורים בחלקים שווים, ומשכיום הסדרי השהות שווים לחלוטין בין ההורים, והוכח כי אירע שינוי נסיבות מהותי ברכיב זה, ומאחר שאין הבדל בהכנסות ההורים, אין כל הצדקה שהאב יעביר תשלומי מזונות עבור הקטין".

הערעור נדחה, והאם תשלם לאב 20 אלף שקל שכר-טרחה.

משמעות הפסיקה: בית המשפט מיישם את ההלכה לפיה במזונות ילדים מעל גיל 6, כאשר זמני השהות שווים, וכושר ההשתכרות זהה - לא ישולמו מזונות. 

מספר תיק: 50157-01-24

בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב זיכה בחודש שעבר את תושב תל אביב מעבירה של חניה על מדרכה ברחוב איינשטיין בעיר. השופט נמרוד אשכול פסק כי כאשר נוצר מצב שמספר הקנסות הניתנים לגבי אותה העבירה, באותו המקום, הוא כה גבוה, ראוי שהעירייה תפעל לשינוי, במקום ליהנות מהותרת המצב שמניב לה הכנסות מקנסות שניתנו לחונים לאחר שהוכשלו לחשוב כי חנו כחוק.

התושב קיבל קנס על סכום של 500 שקל וביקש להישפט. הוא טען כי לא מדובר במדרכה אלא בכביש פנימי, עליו יש גם להולכי רגל אפשרות ללכת. במשפט הציג התושב נתונים שקיבל מבקשת חופש מידע, מהם עלה כי העירייה במשך שנים רשמה קנסות בסכום מצטבר של מיליוני שקלים לאנשים שחנו באותו המקום. רק באותו חודש ניתנו 425 קנסות באותו מקום.

השופט אשכול קבע כי לא ניתן להבחין כי אכן מדובר במדרכה, והדבר מטעה. לפי הפסיקה, כדי לקבוע אם מקום הוא מדרכה, יש לעמוד במבחן כפול: המיקום הוא חלק מרוחב הדרך שאינו כביש המצוי בצד כביש, והמקום מיועד להולכי רגל.

עוד נקבע כי העובדה שלא הוצב כל שלט שאוסר חניה במקום, גם אחרי שחולקו דוחות כה רבים תרמה להטעיה של הציבור; וכי "מצב בו העירייה 'מתעשרת' על חשבון ציבור החונים שהוטעה, מערער את יסודות חזקת התקינות שעומדת לה ויכול להרחיק לכת עד לערעור האמון בה".

נקבע כי פעולת העירייה במקרה הנוכחי, גם אם לא נעשתה בזדון - לא הולמת רשות מינהלית. "מסתמן כי עומדת בפנינו שאלת תום-ליבה והגינותה של העירייה כאשר היא פועלת במתן דוחות. תפקיד העירייה לאכוף את חוק העזר במרחב המוניציפלי. בתור רשות מינהלית, עומדת לעירייה חזקת התקינות המינהלית, לפיה פעולותיה נובעות ממחויבות לקידום האינטרס הציבורי".

העירייה שינתה במהלך המשפט את פני השטח והציבה עמודים שיחסמו את האפשרות לחנות במקום. 

משמעות הפסיקה: רשות זוכה ל"חזקת תקינות" בפעילותה, ולכן נדרש ממנה לבחון את המצב כאשר במקום מסוים מספר הקנסות גבוה. 

מספר תיק: 65085-12-22