הפשרה על הרווחים הכלואים והיועצים שהוחרגו ממנה

אחרי חודשים של מאבק סוער בין המגזר העסקי למשרד האוצר, נמצאה הנוסחה שתאפשר למדינה לגבות מס על מאות מיליארדי השקלים שחברות צברו ולא חילקו כדיבידנד לבעליהן.

● האוצר מנסה להציל את התוכנית השאפתנית ביותר של תקציב 2025
● כך יושפעו 124 אלף גמלאים מדחיית הטבות המס בפנסיה

במקום מתווה אחיד וקשיח שיחייב את כולם, הפשרה המסתמנת מציעה לחברות בחירה בין שני מסלולים - האחד מבוסס על מיסוי הרווחים הצבורים, והשני על התחייבות לחלוקה שנתית שלהם. ועדיין, לא תם המאבק על שינויים בפרטי החוק המורכב, כל עוד נמשכים השבוע הדיונים בנושא בוועדת הכספים של הכנסת.

מה הן שתי הגישות במתווה?

חברה שהחוק חל עליה תוכל לבחור בין שני מסלולים, והוא ייכנס לתוקף בינואר. המסלול הראשון הוא המתווה המקורי של האוצר. לפיו, יוטל על חברות לשלם מס של 2% על סך רווחיהן הצבורים, אך הן יזכו לשלוש כריות ביטחון משמעותיות: פטור על רווחים של עד 500 אלף שקל, הכרה בהוצאות התפעוליות שלהן, והגנה נוספת על השקעות בנכסים קבועים המשמשים את החברה.

 דובי אמיתי, יו''ר נשיאות המגזר העסקי, ורון תומר נשיא המגזר העסקי / צילום: נועם מושקוביץ', דוברות הכנסת

המסלול השני שנוסף במסגרת הפשרה מציע גישה פשוטה יותר: במקום מס על רווחים צבורים, החברות יתחייבו לחלק מדי שנה אחוז קבוע מכלל רווחיהן הצבורים מאז הקמתן. השיעור המדויק עדיין במשא ומתן. האוצר דורש 8% והמגזר העסקי מבקש 5%, והמספר צפוי להתכנס בוועדה ל־6%־7% אחרי הערות הח"כים. על הדיבידנדים שיחולקו ישולם מס רגיל של עד 35%, כולל העלאת מס היסף שנכנסה במקביל לתקציב המדינה החדש. 

עסקי משלח יד, כמו משרדי עורכי דין ורואי חשבון, נותרו מחוץ להסכם הפשרה ויישארו במסלול המקורי בלבד. הם ימוסו רק על רווחים שמעבר לרף רווחיות של 25%. 

מה ההבדל בין המסלולים?

ההחלטה באיזה מסלול לבחור צריכה להתקבל על בסיס מאפייני החברה והפעילות שלה. המפתח לבחירה הנכונה טמון בהבנת המבנה העסקי - במיוחד היחס בין ההוצאות התפעוליות להכנסות, סוג הנכסים שבהם השקיעה החברה והיקף הרווחים שצברה עד כה. 

המסלול המקורי, שכולל מס של 2% על רווחים צבורים, מתאים במיוחד לעסקים עתירי הוצאות. חברות סחר עם הוצאות גבוהות ביחס למחזור ההכנסה, חברות שירותים עם מצבת עובדים גדולה או עסקים שמשקיעים באופן קבוע בציוד ומכונות ימצאו בו יתרון משמעותי. הסיבה לכך היא שהמסלול מעניק "כרית הגנה" בגובה ההוצאות השנתיות, כך שככל שההוצאות השוטפות גבוהות יותר, כך קטן בסיס המס.

יתרון נוסף במסלול הזה ניתן לחברות שהשקיעו ברכוש קבוע המשמש את העסק עצמו. השקעות בציוד, מכונות או מבנים תעשייתיים המשמשים ישירות את פעילות החברה מקנות הגנה נוספת שמקטינה את בסיס המס. זהו יתרון משמעותי במיוחד לחברות שנמצאות בתהליכי צמיחה והשקעה בתשתיות.

שיקול מרכזי נוסף בבחירה בין המסלולים הוא היקף הרווחים שהחברה כבר צברה עד היום. חברה שצברה רווחים גדולים לאורך השנים עשויה למצוא את מסלול החלוקה הקבועה מכביד יותר, שכן היא תידרש לחלק סכום משמעותי מדי שנה.

מהצד השני, מסלול הפשרה של חלוקת דיבידנד קבועה מתאים יותר לחברות עם הוצאות תפעול נמוכות יחסית למחזור. חברות אחזקה, חברות השקעה בנדל"ן או עסקים עם מרווח רווח גבוה עשויים למצוא בו יתרון משמעותי.

היתרון המרכזי של המסלול החדש הוא הפשטות והוודאות התכנונית. אין צורך בחישובים מורכבים של כריות והגנות, אלא רק בקביעת סכום החלוקה השנתי על בסיס אחוז קבוע מהרווחים הצבורים. לעסקים רבים, במיוחד כאלה שממילא נוהגים לחלק דיבידנדים באופן קבוע, זה יכול להיות שיקול מכריע בבחירת המסלול.

איזה עוד שינויים צפויים?

מעבר לשאלת שיעור חלוקת הדיבידנדים שיקבע במסלול החדש (5%־8%), עדיין קיימת מחלוקת האם חברה תוכל לשנות מסלול כל ארבע שנים לפי הצעת האוצר או כל שנה בהתאם לדרישת המגזר העסקי. אבל שתי אלה למעשה מחלוקות מבוקרות שבשני הצדדים יודעים שיגיעו לפתרון עליהן.

מחלוקת מהותית יותר עדיין פתוחה בנושא העסקים הקטנים. נשיא לשכת יועצי המס ירון גינדי הוא בין השושבינים של הסכם הפשרה, בתור מי שמוביל את המשא והמתן המקצועי מטעם נשיאות המגזר העסקי, אבל הפשרה שסוכמה לא נותנת מענה לכל אותם יועצים, עורכי דין, רופאים, רואי חשבון ובעלי מקצועות חופשיים שהם בעלי חברה. באוצר מתעקשים שלא להתגמש במה שהם רואים כתופעה פסולה של "חברות ארנק". במסגרת הדיונים בוועדת הכספים גינדי לוחץ כעת להוסיף החרגה מהמס החדש מעל רף מסוים של עובדים, כדי להבחין בין "עצמאי שהתחפש לחברה" לבין גוף שמעסיק עשרות עובדים ופועל כחברה לכל דבר. בנוסף, בפנייה לח"כים קרא גינדי לקבוע לעסקים קטנים תקרת הגנה משמעותית יותר.