"חשבתי שהודו היא אלופת העולם ברגולציה. עד שהגעתי לישראל"

אחרי הטראומה והאובדן של 7 באוקטובר, המשק הישראלי, ובפרט ענף הבנייה, ניסה לחזור לקדמותו אבל סבל מבעיה אקוטית - מחסור חמור בידיים עובדות. לפי התאחדות תאגידי כוח אדם זר בענף הבנייה, ערב המלחמה עבדו בארץ כ־100 אלף עובדים פלסטינים, ומאז הטבח הם לא מורשים להיכנס לישראל. במקביל, עובדים זרים רבים מסין שעבדו בענף, עזבו את הארץ מחשש שהמצב הביטחוני יסלים.

● בדיקת גלובס | המרחק מהשומה מדבר בעד עצמו: בפריפריה יש ביקוש במכרזי המסחר והמשרדים, במרכז הרבה פחות
● רק מחצית ממה שביקש משרד הבינוי והשיכון: אושרה הגדלת מכסת העובדים הזרים במסלול הפרטי
● ראיון | הגנרל שפיקד על הצבא הבריטי מעריך: מתי תסתיים מלחמת רוסיה-אוקראינה ומה הסיכוי למלחמת עולם שלישית?

ב־14 חודשי המלחמה, בישראל ניסו להעסיק בארץ עובדים מחו"ל. כיום עובדים כאן כ־28 אלף פועלים זרים שהגיעו באמצעות תאגידי כוח אדם זר, רובם מהודו, אך יש מחסור של עוד עשרות אלפים על פי הערכות בענף. החברה הפרטית שמעסיקה את מספר העובדים הגדול ביותר מהודו היא דיינמיק סטאפינג סרוויסס (Dynamic Staffing Services), שעד כה שלחה לישראל 3,500 פועלים לענף הבנייה, והתוכנית היא שעד סוף הרבעון הראשון 2025, יגיעו עוד 10,000.

סמיר קושלה, יו"ר החברה, מבקר בימים אלה בארץ. בראיון לגלובס הוא מספר על המצב בענף הבנייה ומדבר על שיתוף הפעולה העתידי בין המדינות. "ב־7 באוקטובר צפיתי בדיווחים על מסכי הטלוויזיה", הוא משחזר בחיוך מבויש בראשית השיחה. "זה היה מזעזע. מיד נזכרתי במתקפת הטרור במומבאי (מתקפה שנערכה ב־2008 נגד יעדים שונים בדרום העיר, א"ו). בהתחלה לא חשבתי שיש לי איך לתרום לישראל, מעבר להבעת אמפתיה. אולם, זמן קצר לאחר האירועים, קיבלתי הודעה מהממשלה ההודית שישראל שוקלת להעסיק עובדי בנייה דרך חברות פרטיות, ועודדה אותנו לחפש הזדמנויות כאן. התלבטתי. מצד אחד, הממשלה קוראת לנו להגיע לישראל, ומן הצד השני אני מסתכל על הטלוויזיה ורואה שמשגרים טילים לתל אביב".

בתוך ימים ספורים קושלה הכריע. הוא עלה על מטוס לישראל כבר בשבוע השני של נובמבר, כחודש לאחר המתקפה הקשה של חמאס נגד יישובי הדרום. "הגעתי לכאן בראש פתוח ולמען האמת לא חשבתי שאבצע יותר מדי עסקים. התכנון היה שאשהה כאן ארבעה ימים בלבד. אבל כשפגשתי כאן אנשים, הבנתי את הדחיפות ובעיקר את הפוטנציאל העצום. הבנתי שבטווח הרחוק, זו יכולה להיות הזדמנות ענקית".

"בתוך שבועיים גייסנו 7,000 עובדים"

דיינמיק נוסדה במומבאי לפני כ־50 שנה, ב־1977, ובמהרה צברה מוניטין חזק בתחום. כיום, על פי נתוני החברה, היא שלחה כ־16 אלף פועלים זרים מדי שנה, ועד היום היא ייצאה כ־500 אלף עובדים בסך הכול לכ־30 מדינות בהן היא פעלה.

כשהגעת לישראל, המשק היה זקוק לאלפי ידיים עובדות. מתי הבנת את גודל האירוע?
"קצת אחרי שנחתי בנתב"ג", משיב קושלה. "בפן העסקי, אני מהנדס וסקרן מטבעי. כשאני מגיע למקום חדש, אני אוהב להסתובב בו ולחקור. באתרי הבנייה שבהם ביקרתי, ראיתי מנופים מחוברים לבניינים, אך חלקם הושבתו. חומרים וציוד עבודה עמד שומם. במהרה נפגשתי עם האנשים מהענף המקומי, עם נציגי איגוד חברות הבנייה שמייצגות אלפי חברות בשוק הישראלי, ועם פקידים בכירים בממשלה - והבנתי את גודל המשבר.

"ניהלתי בעבר חברת בנייה בדובאי וידעתי שלחברות בענף יש שוליים מאוד רזים. הן לא יכולות לשרוד חודשים בלי עבודה. אז הבנתי מיד שהחמצן אוזל להן כאן. בעקבות 7 באוקטובר, כוח העבודה הקיים, שברובו היה פלסטיני, לא הורשה לחזור לארץ. התעשייה כולה הייתה תלויה באנשים האלה והם היו צריכים להפעיל מחדש את המכונות במהירות. לכן, העובדים ההודים היו תקווה גדולה עבורה".

אחרי כל הפגישות שקיימת בישראל, חזרת להודו. מה השלב הבא? העובדים ההודים לא פחדו להגיע לארץ בעיצומה של מלחמה?
"ברגע שהתהליך החל, דיינמיק הייתה החברה הפרטית היחידה שפעלה בעניין. חרשתי אז את ישראל, מחדרה ועד לגדרה. פגשתי אנשים ותוך פרק זמן קצר קיבלתי הזמנות של 6,000־7,000 עובדים. הצורך היה גבוה והיינו במקום הנכון בזמן הנכון. אנחנו רגילים לעבוד בקצב אחר אבל המצב דחק בנו לפעול מהר יותר. אנחנו עובדים בקצב שלנו עם הרבה חברות ברחבי העולם, אבל בישראל רצים ב'ספרינטים' ורוצים הכול מהר יותר".

ב־15 בדצמבר החלה החברה בביצוע השלב השני של הפרויקט. "בתוך שבועיים גייסנו 7,000 אנשים בהודו שהביעו עניין לעבוד בישראל. עשינו זאת בלי פרסום באמצעי התקשורת, אלא רק מהפה לאוזן ודרך פרסום בקבוצות וואטסאפ. החברות הישראליות דרשו לבדוק את איכות המקצועיות של העובדים והתחלנו לארגן ימי הכשרה שבהם הישראלים בדקו את העובדים. זה היה מאתגר אבל עמדנו במשימה".

"כל בקשה דורשת מילוי טופס של 65 עמודים"

כאמור, מתחילת המלחמה מתמודד ענף הבנייה עם מחסור חמור בעובדים בעקבות איסור הכניסה של כ־102 אלף פועלים פלסטינים לישראל. מאז 7 באוקטובר, מספר הפועלים הזרים שהגיעו לעבוד בארץ, בין היתר בענף הבנייה, כבר הגיע לכמעט 25 אלף, על פי נתוני רשות האוכלוסין; מתוכם כ־6,370 עובדים מהודו. החברות הזרות ממשיכות לפעול מסביב לשעון כדי להביא עוד עובדים, אך פעמים נתקלות בקשיים רגולטוריים.

אתה הרגשת את זה?
"אני צריך להיות הוגן. 7 באוקטובר היה הלם למערכת הישראלית כולה. לפני כן היא נועדה לעשות משהו אחר, ולעבוד בעיקר מול עובדים פלסטינים. לאחר אירועי הטרור, התפתח תרחיש חדש והמנגנון הממשלתי נאלץ להתאים את עצמו לתרחיש החדש. אבל כן, לפני שהגעתי לישראל חשבתי שהודו היא אלופת העולם ברגולציה, ואז גיליתי שישראל היא גם מתחרה מכובדת. כל בקשה עבור הבאת עובד לארץ דורשת מילוי טופס של 65 עמודים לא פשוטים. אנחנו שולחים אחיות לבריטניה למשל, והתהליך פשוט יותר. בהרבה מדינות הכול מקוון ופשוט וברוב המדינות צמצמו את הבירוקרטיה משמעותית".

מה עוד עיכב את הגדלת מספר העובדים?
"באופן כללי, במהלך המסע הזה היו שיבושים רבים, כמו שיבושים בטיסות שבוטלו. ישראל נמצאת בשכונה שבה הרבה דברים קורים בלי הודעה מוקדמת. פעם אחת מתקפה מאיראן שהשביתה את הטיסות לארץ, פעם אחרת המלחמה בלבנון".

"קיבלתי אישית את העובדים מהודו בנתב"ג"

הודו היא כיום המדינה המאוכלסת בעולם, עם 1.4 מיליארד תושבים, לאחר שעקפה את סין. אבל מעבר לגודלה העצום של אוכלוסייתה, רבים בה סובלים מעוני קשה. בהודו המשכורת מאוד נמוכה, לעתים כ־200 דולר בחודש. לכן, רבים במדינה מחפשים תעסוקה מעבר לגבול.

"הודו היא אכן מדינה ענייה. אבל מצד שני, לעובדים שלנו יש ניסיון מקצועי, כך שיש להם יכולת לעבוד בהרבה מאוד מדינות בעולם, ולאו דווקא בישראל. אולם, רבים מהם רצו להגיע לכאן כי יש להם משפחה וחברים שכבר עובדים בישראל, בעיקר בתחום הסיעוד. הם ידעו על ישראל והם שמעו דברים מדהימים על המדינה. לא מעט מהם היו סקפטיים ואף חששו מהמלחמה, וכאן אנחנו נכנסנו לתמונה. התחלנו לדבר עם אנשים ולהסביר להם על המצב בישראל. אחד הדברים שאבי תמיד היה אומר לי - 'אל תשלח אנשים לשום מקום שבו לא תלך בעצמך'. אז הדגשנו לעובדים שגם אני נמצא בישראל באותם ימים ואקבל אותם בשדה התעופה. ואכן זה מה שעשיתי.

"ב־13 בפברואר, כשהעובדים הראשוניים נחתנו בארץ, חיכיתי להם בנתב"ג. התחייבתי להם שאדאג להם והם האמינו לי, ואמרו: 'בסדר, נקפוץ למים העמוקים'. כמובן שגם בגלל המשכורות שדי גבוהות, אבל לא רק".

 קושלה (במרכז) עם עובדים זרים מהודו באתר בנייה / צילום: מורג ביטן

מה גובה המשכורת באמת?
"שכר המינימום לעובד הוא כ־2,000 דולר לחודש, או 24 אלף דולר בשנה. ישראל היא גם מדינה של אנשים משכילים. לרוב האנשים במדינה הזו יש תארים ומה שקורה ברוב המדינות שבהן אנחנו עובדים זה כשאנשים משכילים הם עוברים לקריירות שמתאימות יותר להשכלתם. אנחנו שולחים הרבה אנשים גם לאירופה בימים אלה והרבה אנשים והם זוכים להכנסה טובה יותר בתעשייה מבוססת ידע שלא דורשת עבודה פיזית. שכר המינימום שם הוא 5,600 שקלים בחודש ל־182 שעות. עובד זר מרוויח כ־7,700 שקל והוא עובד 236 שעות".

"ישראל - אחת מהמדינות שנעים להודים לעבוד בה"

האם העובדים ההודים שהגיעו לכאן חוו הלם תרבותי? אתה יודע, הישראלים לא תמיד ידועים בכך שהם הכי מנומסים וסבלניים.
"אינטואיטיבית, זה אולי נראה כך, אבל זה לא. האנשים שמגיעים דרכנו, עבדו גם במדינות אחרות כמו ערב הסעודית או איחוד האמירויות וקטאר - ובמדינות האלה העובדים גרים בשכונות ואזורים שמיועדים רק להם. הם מופרדים מהמקומיים וכמעט לא פוגשים אותם. אז הרבה מהעובדים שהגיעו לישראל לא חוו הלם תרבותי שלילי. בישראל, הדבר הראשון שמפתיע אותם הוא שהם חיים לצד האוכלוסייה המקומית. הם גרים בבניין עם דירות של משפחות מקומיות. עבורם זו הייתה חווה מאוד נעימה כי הם זכו ליחס טוב כאן והתקבלו בברכה.

"הרבה עובדים אמרו לי שיש אנשים שמדברים איתם בסופרמרקטים וסקרנים ונחמדים אליהם. הם לא רגילים לזה וזו חוויה מדהימה עבורם. כאדם שמטייל ​​ברחבי העולם, אני יכול לומר שישראל היא אחת המדינות הבודדות שהעובדים ההודים מרגישים הכי בנוח ומתקבלים בברכה על ידי הסביבה המקומית. הם אוהבים לעבוד כאן".

לפני שהעובדים הגיעו לימדתם אותם עברית?
"בכל פעם שאנחנו שולחים עובדים למדינה חדשה, יש לנו תוכנית אוריינטציה תרבותית, ולרבות תוכנית להכשרת השפה המקומית. עבדנו במהירות והיינו צריכים להתחיל לשלוח את הפועלים לישראל במהירות, אז השקנו מיזם שנקראת 'שלום, נמסטה' - תוכנית הדרכה קצרה. במקביל, פיתחנו אפליקציה שמסבירה את כללי התרבות הישראלית ואת השפה המקומית. דיברנו איתם גם על היהדות, רק כדי שהם יבינו לאן הם הולכים כי בהודו לא ממש יודעים הרבה על ההיסטוריה היהודית".