הקרקע נרכשה ע"י האב, אך נרשמה על הבן. למי היא שייכת?

בית המשפט המחוזי מרכז סילק על הסף השבוע בקשה לתביעה ייצוגית נגד פולקסווגן וצ'מפיון בטענה לפגם הגורם לצריכת שמן מופרזת ברכבי פולקסווגן, סקודה, סיאט ואאודי. הסיבה: בקשה דומה הוגשה כבר לפני עשור, התבררה שנים רבות, ולפני כשנה נדחו מרבית הטענות, והיא אושרה באופן חלקי ביחס לדגם מסוים, ונדחתה ביחס ליתר הדגמים.

מבקש הבקשה החדשה טען כי אין מניעה להגישה, שכן הכלל המשפטי קובע כי דחייה של בקשה לאישור תובענה ייצוגית קודמת לא מהווה מעשה בית דין. משמעות החלטה המהווה מעשה בית דין היא שלא ניתן להגיש בקשת אישור חדשה באותו העניין. לכן טען המבקש כי באפשרותו להגיש תביעה חדשה.

פולקסווגן וצ'מפיון טענו כי למרות הכלל המשפטי, בנסיבות הקיימות אין מקום לברר את הבקשה החדשה, שכן מדובר ב"שידור חוזר" של הבירור שנערך במשך למעלה מעשור.

השופט אבי סתיו קיבל את טענות פולקסווגן וצ'מפיון, וקבע כי הוא לא יאפשר, מטעמי יעילות, את בירור הבקשה החדשה, והיא סולקה על הסף. נקבע כי יש להצביע על שוני ממשי ומהותי על-מנת לאפשר פתיחה מחדש של עניין שהוכרע, גם אם לא מדובר בהכרעה המהווה מעשה בית דין.

המבקש טען כי יש משמעות לכך שלא נקבע שלא הייתה תקלה באופן פוזיטיבי בתביעה שהתבררה, אך בית המשפט דחה זאת: "אמת כי לא נקבע פוזיטיבית שלא הייתה תקלה, אלא שהמבקשים לא עמדו בנטל להוכיח תקלה כזו, אולם בכך בלבד אין כדי להצדיק דיון חדש בסוגיה שעלתה בבקשה".

עוד נקבע כי העובדה שבבקשה המאוחרת מובאות ראיות חדשות וטענות נוספות - אין די בה להצדיק לברר אותה פעם נוספת, אך לא מדובר בכלל גורף.

את המבקש ייצג עו"ד מנחם קורנוייץ. את צ'מפיון מוטורס ופולקסווגן ייצגו עורכי הדין טל ויזנגרין ויואב שחורי ממשרד פישר.

משמעות הפסיקה: גם אם בקשת אישור תביעה ייצוגית, שנדחתה, לא מהווה מעשה בית דין - לא יתאפשר בירור חוזר של אותה סוגיה. 

מספר תיק: 65472-03-24

בני זוג שהיו נשואים ללא ילדים ערכו צוואות זהות בשנת 2010, שלפיהן הורישו את עיזבונם זה לזו. הם קבעו כי אם שניהם הולכים לעולמם - העיזבון יחולק שווה בשווה בין בתה של בת-דודתו של האיש ובין אחייניתה של האישה. הצדדים גם בחרו לציין בצוואות כי כל אחד מהם יוכל לנהוג בעיזבונו "ככל העולה על רוחו לפי שיקול-דעתו וראות עיניו".

האיש נפטר ב-2012, ואשתו ירשה אותו, שינתה את הצוואה והורישה את דירת המגורים לאחייניתה בלבד. את שאר עיזבונה היא הורתה להוריש באופן שווה לאחיינית ולקרובת המשפחה של בעלה.

כשהאישה נפטרה ב-2017, אחייניתה ביקשה לקיים את הצוואה החדשה. קרובת המשפחה של הבעל התנגדה וטענה כי הצוואות המוקדמות היו "צוואות הדדיות" לפי חוק הירושה. משמעות הטיעון הוא שהאישה לא הייתה רשאית להוריש את הרכוש שירשה מבעלה כרצונה, אלא היה עליה לוותר על הירושה ממנו, כך שתחולק כפי שנקבע.

בית המשפט לענייני משפחה דחה את ההתנגדות ונתן צו לקיום הצוואה המאוחרת. נקבע כי הצוואות היו "צוואות הדדיות", אך המנוחים הדגישו - כל אחד בצוואתו - את כוונתם לאפשר לבן הזוג להחליט בעצמו כיצד להוריש את הרכוש המשותף.

קרובת המשפחה של המנוח ערערה לבית המשפט המחוזי ונדחתה. נקבע כי הצוואות המוקדמות לא היו הדדיות, ולכן המנוחה יכלה לערוך צוואה אחרת סותרת. ואפילו אם היו, ניתן להתנותן בהוראה אחרת, וכזו הייתה.

קרובת המשפחה לא ויתרה והגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. היא טענה כי השלום והמחוזי סתרו זה את זה בהחלטות אם מדובר בצוואות הדדיות, וכי יש לכך משמעות לתוצאה.

בשבוע שעבר קבע שופט העליון נעם סולברג כי יש לקיים את הצוואה החדשה, ודחה את בקשת רשות הערעור ללא צורך בתגובה. נקבע כי המנוחה הייתה רשאית לבטל את הצוואה. הרציונל ביסוד הצוואות ההדדיות הוא הגנה על אינטרס ההסתמכות. סולברג קבע כי מלשון הצוואות עולה כי כוונת המנוחים הייתה לאפשר לבן הזוג שייוותר להחליט כיצד להוריש את כלל הרכוש. לכן אין צורך להכריע אם מדובר בצוואות הדדיות.

עורכות הדין יהודית מייזלס ומיכל לוי, שייצגו את האחיינית, מסרו: "מדובר במקרה אשר לטעמנו, בנסיבותיו החריגות, ניתן וראוי היה לפסוק אחרת. התוצאה משקפת מידה לא מועטה של חוסר צדק, לאור העובדה שחלוקת הרכוש הסופית עומדת בניגוד לרצון המנוחים, עת ערכו יחד את צוואתם, ממנה עולה בבירור כי ביקשו להבטיח שכל צד של המשפחה יקבל באופן שוויוני מחצית מהרכוש המשותף. בנוסף ומעבר לגבולות המקרה הספציפי, ההחלטה מחלישה ופוגעת באינטרס ההסתמכות, שהוא מאבני-היסוד של חיי המשפחה ודיני המשפחה".

משמעות הפסיקה: ההגדרה של "צוואה הדדית" משמעותית לאור הוראות חוק הירושה, אך ההגדרה עמומה ומשקפת את בחירת המחוקק להעדיף מהות על פני צורה. 

מספר תיק: 9353-01-25

איש עסקים עתיר-נכסים ובנו הגישו תביעות הדדיות לגבי קרקע חקלאית שעליה שילם האב, ונרשמה על שם הבן. כל אחד מהם ביקש מבית המשפט להצהיר כי הוא הבעלים.

ליבת המחלוקת הייתה בשאלה האם רישום הנכס על שמו של הבן נעשה מתוך רצונו של האב להעניק לו מתנה - או שהרישום לא משקף את הבעלות האמיתית בנכס. במהלך ניהול ההליך האב נפטר, והאם, כיורשת, נכנסה במקומו.

ברקע עמד מצבו של הבן, שהוכר כסובל מפוסט-טראומה ופיברומיאלגיה לאחר שירותו הצבאי. בעקבות מצבו הוא נזקק לתמיכתם הצמודה של הוריו, והם נשאו בכל הוצאות המחיה והמגורים שלו במשך שנים, שהסתכמו במיליוני שקלים, ואף רכשו לו דירה.

ב-2004 חתם האב על הסכם הלוואה לרכישת מגרש, ורשם את בנו כמלווה ולאחר מכן כבעלים של זכויות במגרש. ב-2009 נתן הבן ייפוי-כוח בלתי חוזר להעברת הזכויות בקרקע לאב, וב-2011 הבן חתם על תצהירי העברה ללא תמורה של הזכויות לאביו, אך האב החליט שלא לבצע את ההעברה באותה עת. הבן גם חתם על ייפוי-כוח לטובת האב המסמיך אותו לעשות את כל הפעולות הנדרשות במגרש, ומכוח ייפוי-הכוח נרשמה הערת אזהרה לטובת האב.

ב-2020 התגלעה מחלוקת על הזכויות במגרש. הסכסוך הגיע לכך שהבן תקף את האב, שהוציא צו למניעת הטרדה מאיימת נגדו.

השופטת אורית אביגיל יהלומי קבעה כי המגרש נרכש על-ידי האב עבור עצמו, ולא מדובר במתנה. אומנם הרישום מהווה ראיה לתוכנו, אך ההורים הצליחו לסתור זאת: כל הכספים לרכישת המגרש בגובה מיליוני שקלים שולמו במלואם על-ידי האב; הבן לא היה מעורב כלל לאורך השנים בכל הקשור למגרש; הוא שימש כמעין חותמת גומי כשנדרשו חתימותיו; והאב נהג מנהג בעלים בנכס ועשה את כל הפעולות הקשורות בו.

השופטת קבעה כי גם אם המילה "נאמנות" לא עלתה בשיח בין האב לבן, מהנסיבות עולה קיומה; כי המגרש נרשם על שם הבן בנאמנות משתמעת; וכי הבן לא נטל מעולם חלק בניהול הנכס.

נקבע כי הנכס יירשם על שם עיזבון האב. הבן חויב בהוצאות לאם בגובה 100 אלף שקל.

משמעות הפסיקה: רישום מהווה ראיה אך ניתן לסתור אותה. ניתן להחזיק נכס בנאמנות גם אם לא הוסכם באופן מפורש אלא משתמע. 

מספר תיק: 24824-12-20; 33-01-21