מה עשו ממשלות ישראל לגבי גיוס חרדים בעשורים הראשונים של המדינה?

נכון - ההצהרה נכונה ומדויקת
נכון ברובו - ההצהרה נכונה ברובה, אך יש בה מרכיב שאינו נכון או אינו מדויק
חצי נכון - חלק מההצהרה נכון וחלקה שגוי, או שהיא אינה כוללת פרטים מהותיים שעשויים לשנות את משמעותה
לא נכון ברובו - חלק קטן מההצהרה נכון ורובה שגוי, או שהיא מחסירה פרטים יסודיים באופן היוצר הטעיה מהותית לגבי משמעותה
לא נכון - ההצהרה כלל אינה נכונה
מטעה - ההצהרה יוצרת מצג שווא או רושם שגוי, אף שהיא מתבססת על עובדות נכונות
כן, אבל - עובדה נכונה בפני עצמה, אך עובדות שלא צוינו עשויות להעמידה באור אחר. מומלץ לבחון את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר
לא מבוסס - לא קיימים נתונים עליהם ניתן לבצע קביעה פוזיטיבית לגבי נכונות הטענה, ואלה גם לא נאספים
ללא ציון - המצב העובדתי מורכב מכדי לתת לאמירה ציון מובהק. הסיבות האפשריות לכך יכולות להיות: התבטאות שאינה מובהקת מספיק וניתן לפרש אותה במספר צורות, מחלוקת בין מומחים, מתודולוגיות שונות שלא ניתן להכריע ביניהן ועוד

שם: ישראל אייכלר
מפלגה: יהדות התורה
תוכנית: המהדורה המרכזית, קול ברמה
תאריך: 11.2.25
ציטוט: "היינו עשרים שנה באופוזיציה, אגודת ישראל, ובן גוריון וחבריו לא העזו אפילו פעם אחת לדבר על גיוס בני ישיבות"
ציון: לא נכון

חה"כ ישראל אייכלר התראיין למהדורה המרכזית של תחנת קול ברמה ונדרש לשאלת הפרישה האפשרית של יהדות התורה מהקואליציה על רקע סוגיית גיוס או אי-גיוס החרדים. אייכלר הסביר שההרכב הקואליציוני הוא לא באמת העניין העיקרי: "הבעיות שלנו הן נובעות בעיקר, אם תשים לב, מהמערכת המשפטית והמערכת הבירוקרטית האנטי-חרדית שהרימה ראש. בוא נדבר גלויות, היינו עשרים שנה באופוזיציה, אגודת ישראל, ובן גוריון וחבריו לא העזו אפילו פעם אחת לדבר על גיוס בני ישיבות. והיום אנחנו בקואליציה או באופוזיציה, ויש בג"ץ, שהוא השליט העליון, שהוא תפס את השלטון, והוא קובע ששוללים את זכויות האדם של האדם החרדי ועל זה אנחנו מדברים עכשיו". בדקנו האם אכן כשאגודת ישראל ישבה באופוזיציה בראשית ימי המדינה אכן סוגיית גיוס החרדים לא עלתה.

אגודת ישראל: היסטוריה
אגודת ישראל הוקמה ב-1912 והייתה חברה במוסדות המדינה עוד מימי המדינה שבדרך (מועצת העם הזמנית והממשלה הזמנית). ישראל מאיר לוין כיהן מטעמה כשר הסעד בשלוש ממשלות ישראל הראשונות, עד לפרישת המפלגה מהממשלה השלישית ב-1952 בשל מחלוקת לגבי גיוס בנות לצה"ל. היא ישבה באופוזיציה עד למהפך הפוליטי של 1977. מימים אלו ואילך המפלגה לא נהגה לשלוח שרים מטעמה אלא רק סגני שרים, עד שב-2015 בג"ץ פסק שיעקב ליצמן לא יוכל לשמש עוד כסגן שר במעמד שר, ומאז אנשי המפלגה מקבלים על עצמם תפקידי שרים כשהם בקואליציה. לצורך בדיקה זו, אם כן, התקופה היא רלוונטית היא בת 25 שנה, מ-1952 ועד ל-1977. כדי למצוא מידע על אירועים מעין אלו, חיפשנו קטעי עיתונות באתר עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית. יצוין שלמרות שמצאנו כתבות רבות בנושא, כולל דרישות מהציבור לגייס את החרדים, התייחסנו אך ורק למה שקרה בכנסת ובממשלה, כדי לצמצם את עצמנו לדברים שאמר אייכלר.

ממשלת משה שרת
המקרה הרלוונטי הראשון עלה ב-1954, תחת הממשלה החמישית בראשות משה שרת. במרץ אותה שנה הוצאו צווי גיוס (למעשה, צווי התייצבות לבדיקה רפואית לפני גיוס) ל-1,500 בחורי ישיבה שעד אז היו פטורים מגיוס. שר הביטחון פנחס לבון, בגיבויה של שרת העבודה גולדה מאיר (אז עדיין מאירסון), הסביר שאין לתת זכויות יתר לתלמידי הישיבה, ולכל היותר לתת להם זכויות הנתונות לסטודנטים באוניברסיטה ובטכניון (שגויסו עם תום לימודיהם, לעומת הלימודים בישיבה שהיו לתקופה בלתי מוגבלת).

מי שהתנגד לכך היה שר הדתות חיים משה שפירא (הפועל המזרחי, מפלגה דתית-לאומית), שהחרים בתגובה את ישיבות הממשלה. למרות זאת, בחוגים הדתיים אמרו לעיתון חרות שהדבר לא אמור ליצור משבר קואליציוני של ממש (זה נוצר בשל חוק הנוגע לדיינים הרבניים). כך או כך, הציפייה הייתה ששרת יצטרך למצוא פשרה בין הגורמים. במפלגתו של שפירא הבהירו שהמפלגות הדתיות בקואליציה ובאופוזיציה מאוחדות בהתנגדותן לגיוס בני ישיבה. למרות שהיה נראה שהמשבר נפתר בשקט, שכן הפסיקו להופיע קטעי עיתונות בנושא, הוא עורר מספיק עניין כדי לבצע סקר לגבי שאלת הפטור מגיוס לבני ישיבות, בו 79.1% מהנשאלים השיבו שהם מתנגדים לו, לעומת 20.9% שתמכו בו.

מעניין לציין שלמרות שרווחת הטענה שבימי קום המדינה היו כ-400 בחורי ישיבה שקיבלו פטור מגיוס, ויש לכך גם ראיות אותן הצגנו בבדיקה קודמת של המשרוקית, התקשורת של שנות החמישים דיברה על נתונים נמוכים בהרבה. כך נכתב, למשל, במרץ 1954 בעיתון זמנים: "הבעיה בכללה נובעת מהעובדה ששחרור בחורי הישיבות מגיוס הגיע לממדים ניכרים. בעוד שב-1949 נהנו מפריבילגיה זו 50 בחורי ישיבות עלה המספר בשנתון זה ל-500".

ממשלת בן-גוריון
המקרה הבולט הבא הוא מ-1958, אז כבר תחת הממשלה השמינית, בראשות דוד בן-גוריון (ששימש גם כשר הביטחון), אליו אייכלר התייחס במפורש. כבר בפברואר אותה שנה החלו לבחון במשרד הביטחון מחדש את אופן גיוס בחורי הישיבות, בשל החשד שישיבות רבות מעניקות מעמד של כאלה לצעירים כדי שיקבלו פטור מגיוס, בזמן שבפועל הם לא למדו אלא עבדו. באוקטובר בן-גוריון אמר בעצמו שיש צורך לדון מחדש בנושא גיוס תלמידי הישיבות, בטענה שישנם אלפים מהם בזמן שהיחס המספרי בין ישראל לערבים סביבה נעשה רע יותר עבור ישראל. כמו כן, לדבריו, לימוד תורה צריך לכלול גם את לימוד הגנת הארץ. בנוסף אליו, תמכו בעניין גם יו"ר ועדת החוץ והביטחון מאיר ארגוב (מפא"י) וחה"כ יצחק בן-אהרן (אחדות העבודה, שהייתה גם היא חברה בקואליציה).

ח"כ יעקב כ"ץ (אגודת ישראל) טען שהדרישה לגייס בני ישיבה מהווה "חילוניזציה" של ישראל. לדבריו, בני הישיבות שירתו יותר מיוצאי בתי הספר האחרים, ושירותם רק נדחה והם נקראו לצבא לאחר שהתחתנו והקימו בית. הוויכוח הביא לכך שראשי ישיבות נפגשו עם ראשי המפד"ל - שר הדתות שפירא, שר הדואר בורג וסגן שר הדתות זרח ורהפטיג - כדי לבקש מהם שיפעלו נגד גיוס תלמידי הישיבות. מצד התומכים בגיוס, עלתה ההצעה לגייס את בני הישיבות לתקופת הכשרה ואחר כך להסתמך עליהם לשירות מילואים, אך זו נדחתה בנימוקים שבני הישיבות ייחשפו ל"תרבות רעה" ושהפטור מגיוס מהווה תמריץ ללכת לישיבות. בנובמבר דווח שבן-גוריון החליט לוותר לפי שעה על גיוס בני הישיבות, מטעמים של הקושי להתאים את המטבחים הצבאיים לחומרת הכשרות של החרדים. היו מי שראו בכל הסאגה למעשה רק שוט אל מול המפלגות הדתיות כדי שייקחו חלק בקואליציה תוך כדי קבלת פשרות, שכן אחרת יהיה אפשר לאכוף במלואו את חוק שירות ביטחון.

ממשלת לוי אשכול
1968, תחת הממשלה ה-13 בראשות לוי אשכול, הייתה שנה בולטת נוספת. אז לא הייתה יוזמה של הממשלה לגייס את תלמידי הישיבה, אבל כן היו קריאות מתוך חלקים ממנה לעשות כן. כך למשל, בינואר שני חברי כנסת מהמערך הגישו הצעות חוק כדי לגייס את בחורי הישיבות. בפברואר שולמית אלוני, שאמנם לא הייתה חברה בממשלה אבל כן חברת כנסת מטעם מפלגת השלטון (המערך), דרשה להביא את עניין גיוס החרדים בפני בג"ץ, במחשבה ששם יקבעו שהפטור סותר את השוויון בפני החוק. באותו חודש התקיימו שיחות לא רשמיות בחוגים ממשלתיים ובצמרת הביטחון. שר הביטחון משה דיין לא היה נלהב מלהיות חתום על גיוס בני הישיבות, אך בסביבתו אמרו שאם אשכול יחליט לגייסם בעת שהות דיין בחו"ל, הוא לא יביע התנגדות. שר הדתות זרח ורהפטיג מצדו אמר שיתנגד לשינוי בסטטוס קוו, אבל שיפעל כדי לעודד את בני הישיבה להתגייס מרצונם. באותה שנה האקלים הפוליטי התלהט סביב הנושא, ובאירוע של "עיתון העיתונאים" אף התפתחה קטטה כאשר חה"כ מנחם פרוש (אגודת ישראל) והרב ד"ר מנחם עמנואל הרטום התווכחו בעניין.

ממשלת גולדה מאיר
ב-1970, בכהונה של הממשלה ה-15 בראשות גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין סיפר לכנסת שעניין גיוס בני הישיבה נמצא בדיון בממשלה. ב-1972, תחת אותה ממשלה, התעורר ויכוח בישיבת הממשלה, כאשר שר הבריאות ויקטור שם-טוב דרש את גיוס בני הישיבה, מה שקומם את שר הדתות זרח ורהפטיג. יש לציין ששם-טוב לא היה חבר כנסת, אך הדבר מעיד שהיו גורמים בממשלה שרצו בגיוס בני הישיבות, ולפי הדיווח גם מאיר לכל הפחות שקלה את הרעיון בחיוב. בהמשך אותה שנה מאיר הזהירה שהפטור מגיוס יישקל מחדש אם לא תיפסק האלימות של פלגים חרדיים מסוימים.

ממשלת יצחק רבין
תחת הממשלה ה-17, היא ממשלת רבין הראשונה (והממשלה האחרונה לפני מהפך 1977), גם היו מקרים בהם הנושא עלה. ב-1974 יו"ר הקואליציה משה ורטמן נאלץ לפנות לדב זכין (מפ"ם) ויהודה שערי (הליברלים העצמאיים) כדי שימשכו הצעות לסדר היום לגבי גיוס חרדים, והשניים נענו. לפי אחד הדיווחים, זכין ושערי התכוונו להישען על התבטאויות של שרים שונים ושל הרמטכ"ל לגבי כך שהמצב לא יכול להימשך, וראש הממשלה יצחק רבין התערב כדי למנוע התנגשות בין דתיים לחילונים לקראת סוף כנס הקיץ. השניים, עם זאת, אמרו למעריב שאין בכוונתם לוותר ושהשרים הרלוונטיים מסיעותיהם ינסו להביא לגיוס בני ישיבות.

ההקשר ההיסטורי
ד"ר גלעד מלאך מהמכון הישראלי לדמוקרטיה הסביר לנו את ההקשר ההיסטורי: "בזמן מלחמת העצמאות, שמהווה את המאורע המחולל, רוב החרדים שירתו בצבא ואגודת ישראל גם קראה להתייצב בלשכות הגיוס. הדיון של 'תורתם אומנותם' היה על קבוצה קטנה של בחורי ישיבות מעל גיל 17, אותם 400 מפורסמים, שהוסכם שישרתו חלקית באופן מקומי ולא באופן מלא. בתקופה ההיא לא היה מקובל ללמוד הרבה שנים בישיבה וגם בחינוך הכללי, אפילו אחרי קום המדינה, חינוך חובה היה רק עד כיתה ח'. במהלך שנות החמישים התופעה של חרדים שהלכו לישיבה במקום לצבא התרחבה, מה שגרם לכך ששר הביטחון לבון ניסה ונכשל להגביל את זה, ושבן-גוריון אמר בכנסת שהוא מתחרט על ההסדר שהוא עצמו יצר. ב-1968, בעקבות הניצחון במלחמת ששת הימים והארכת השירות הצבאי, עלתה הקריאה מה עם החרדים. קמה ועדת שרים בראשות משה דיין שהשאירה את ההסדר על כנו, אבל גם קבעה מכסות של 800 בני ישיבה במחזור. בתקופה ההיא המספרים עוד היו רחוקים מכך. בין שנות ה-50 לשנות ה-70 גם היה נח"ל חרדי, מסלול שאפשר לחרדים לשרת במסגרת חרדית. בגלל מיעוט החרדים באותה עת והעובדה שרבים מהם עוד הלכו לצבא, המודעות לעניין באותה התקופה לא הייתה חזקה. כשהייתה עתירה לבג"ץ בעניין ב-1970 היא נדחתה על הסף, בטענה שהעותר לא נפגע מהמצב ולכן אין לו זכות עמידה.

"אחרי מלחמת יום כיפור החברה החרדית הסתגרה יותר, וגם הרב שך נהיה יותר דומיננטי. אחרי 1977 הנח"ל החרדי נסגר וניתנה גושפנקא רשמית לכך שהמכסה של 800 - שנחצתה כבר שנה קודם לכן - מבוטלת. התרחבות הסדר תורתו אומנותו, הגידול הדמוגרפי המהיר של החברה החרדית ותנועת החזרה בתשובה, הביאו לכך שבשנות השמונים המודעות לתופעה הלכה והתחזקה. המודעות הזו באה לידי ביטוי בוועדה פרלמנטרית (ועדת הכהן) וגם בעתירה נוספת לבג"ץ. בג"ץ דחה את העתירה, אבל הזהיר שאם המספרים ימשיכו לגדול אז בית המשפט יצטרך להתערב, מה שאכן קרה בשנות התשעים והביא להקמתה של ועדת טל. ניתן לסכם ולומר שבתקופה שקדמה למהפך חרדים רבים עוד התגייסו ומשקלם באוכלוסייה היה נמוך, ולכן גם אם הייתה ביקורת ציבורית על הסדר תורתו אומנותו, הוא עוד יכול היה לעבור".

נציין שבמקביל מצאנו לא מעט ראיות לכך שבאותה תקופה היה גם דיון סוער על גיוס נשים דתיות. החלטנו שלא להרחיב בנושא כדי להעמיס על הבדיקה, ומכיוון שאייכלר דיבר במפורש על תלמידי ישיבה.

מחה"כ אייכלר לא התקבלה תגובה.

לסיכום, הממשלות שכיהנו טרם מהפך 1977 היו רצופות בדיונים וקריאות מתוך הממשלה עצמה, כולל של דוד בן-גוריון, לגייס את תלמידי הישיבה. הדברים לא הבשילו לכדי מימוש, בין השאר בגלל התנגדות המפד"ל והמפלגות מהן נוסדה, אך הממשלות השונות כן שקלו את העניין. לכן דבריו של אייכלר לא נכונים.