לילה של פעם בעשור: המחאות נגד ארדואן והמסר לישראל

טורקיה חוותה בלילה החולף (בין ד' ל־ה') גל הפגנות באזורים שונים במדינה בעקבות מעצרו של ראש עיריית איסטנבול אקרם אימאמאולו, כפי שלא ראתה מאז מחאת פארק גזי ב-2013. אזרחים בערים שונות באיסטנבול, איזמיר ואנקרה יצאו להפגנות מרשימות, במקרה של הבירה הטורקית אף ניסו להסתער על משרד המשפטים, אבל ניכר כי יכולתם להשפיע ברמה של סיכון משטרו של נשיא טורקיה רג'פ טאייפ ארדואן מוגבלת.

● רפובליקאי, בן 38: הרגולטור שיכריע את עתיד האקזיט הגדול בהייטק הישראלי
● זינק כמעט 1000% מתחילת המאה: האם הזהב ימשיך לנצוץ כששוק ההון מעונן?
● פרשנות | שיחת טראמפ־פוטין: עדיין אין שלום באוקראינה, אך המזרח התיכון בתמונה

אחד הזיכרונות המוכרים של ארדואן הוא השיחה שלו ב"פייסטיים" תוך כדי ניסיון ההפיכה ביולי 2016. אולם, ניסיון ההפיכה ההוא נכשל בגלל שהוא היה ניסיון של אליטה ביטחונית לבצע הפיכת קצינים. שלוש שנים קודם לכן, במחאת פארק גזי, זו הייתה מחאה עממית אותנטי. הפגנה קטנה שהתבצעה בפארק שנמצא בתוך כיכר טקסים, במחאה נגד הפיכת אחד המרחבים הירוקים האחרונים בעיר המאוכלסת ביותר בטורקיה לקניון, הפכה למחאה גדולה בכל רחבי המדינה. משטר ארדואן נקט אז במשך כשלושה חודשים ביד קשה, כולל יותר מעשרה הרוגים, והצליח לדכא אותו.

החיבור בין אותן שתי מחאות נותן את אותותיו עד היום. טורקיה היא אמנם מדינה שעברה ארבע הפיכות צבאיות שהשיבו את הסדר הדמוקרטי על כנו, אבל מאז 2016 ביצע ארדואן טיהורים בכלל מערכות המדינה, במיוחד זו הביטחונית, תוך סימון כל אדם שנראה חשוד בתור "FETÖ". כלומר, בתור תומך בפתהוללה גולן, שנשיא טורקיה ואנשיו מאשימים כי עמד מאחורי אותו ניסיון הפיכה. גולן הלך לעולמו באוקטובר האחרון, אבל המילה FETÖ עדיין ממשיכה להיות בשימוש רב לסגירת חשבונות. מחאת פארק גזי שאותו הצליח המשטר לדכא מביאה לסקפטיות, ש"מתובלת" בפערים הפוליטיים העצומים בפוליטיקה הפנימית הטורקית.

הבחירות המקומיות אשתקד בטורקיה לא היוו מכה קשה לארדואן דווקא כי אימאמאולו שמר על מקומו כראש עיריית איסטנבול ומפלגת העם הרפובליקנית (CHP) ניצחה בכל הערים הגדולות. בה בעת, היו בסיסי הצבעה שבהן מפלגת "הצדק והפיתוח" (AKP) של ארדואן הפסידה למפלגת "הרווחה החדשה" (YRP), רק בגלל הרוחות האנטי־ישראליות במוקדי האסלאמיסטים בטורקיה.

ארדואן נכשל בהבנת הציבור שלו

מפלגת הרווחה החדשה בהנהגת פתיך ארבאקן, בנו של המורה הרוחני של ארדואן - נג'מטין ארבאקן, היא מפלגה זניחה למדי בפרלמנט הטורקי, עם ארבעה מושבים בלבד מתוך 600, הצליחה לגבור על הבלוק של ארדואן עם מפלגת התנועה הלאומית (MHP) בשני מחוזות שנחשבים למוקדי הצבעה שלו. בשנליאורפה שבגבול סוריה, מהמט קאסים גולפינר גבר על מועמדו של ארדואן, זיינל אבידין ביאזגול, בפער של כ־5%. ביוזגט שבלב המדינה, קאזים ארסלן ניצח את עומר אצ'יקל בכ־6.5%.

התוצאה הייתה שני מחוזות שארדואן הפסיד, שבהן לא הייתה סבירות כי מפלגת העם הרפובליקנית תנצח בשום פנים. לא בכדי, כפי שנחשף בגלובס, בתוך כחודש ארדואן החליט לנקוט באמברגו הסחר נגד ישראל. אותו אמברגו לא נועד לדאגה כנה לפלסטינים, כי אם לפוליטיקה הפנימית שבה מנסה נשיא טורקיה לקדם שינוי חוקה שיאפשר לו, עם 400 קולות מתוך 600 חברי פרלמנט, להתמודד על קדנציה נוספת כנשיא. אגב, גם נושא הפסקת האש המיועדת עם המחתרת הכורדית והפעילות הנרחבת בסוריה נועדו לשרת את אותה מטרה.

מעבר לכך, את ארדואן לא מעניין שההשפעה של אותו צעד על ישראל הייתה מוגבלת, משום שהיא סייעה לו לפוליטיקה הפנימית. במצב שבו קצב האינפלציה השנתי לא ירד מרף ה־35% מאז דצמבר 2021 והלירה הטורקית בשפל של כ-38 לירות לדולר, בעידוד השפעות מעצר אימאמאולו, אין "קל" יותר מלהפנות את תשומת הלב הציבורית החוצה. הטורקים אכן מבקרים את ישראל יותר מאי פעם, אבל מוסטפה כמאל אטאטורק אמר: "שלום בבית, שלום בעולם". לטורקים לא ממש אכפת מה קורה בישראל, וממה קורה לפלסטינים, כשהמצב הדמוקרטי, המדיני והכלכלי של מדינתם נורא. בכך, ארדואן נכשל בהבנת הציבור שלו.

איסטנבול לא משקפת את כלל הציבור הטורקי

מי שתפסה במהרה מקום מנהיגותי במחאה היא דילק אימאמאולו, רעייתו של ראש עיריית איסטנבול. היא אמרה בפני המפגינים הרבים באיסטנבול כי זה לא רק הוא שנעצר, אלא "רצונם 16 מיליון איסטנבולים". דילק משקפת את האישה הטורקייה המודרנית והזקופה, לא כמו אמינה ארדואן שנחשבת למלווה של נשיא טורקיה - ותו לא. אישה חילונית, משכילה וחריפה שלא חוששת להופיע בחזית.

עם זאת, בסיכומו של דבר לדילק ולכלל תנועת המחאה יש סיבה מהותית לדאגה. איסטנבול היא, במידה רבה, "הבועה התל אביבית" של טורקיה, ולא משקפת את כלל הציבור. חילונים ומשכילים רבים מתגוררים גם באנקרה, שם נצפו מחאות מרשימות. איזמיר ובורסה אף הן מרובות חילונים ומשכילים.

מחאה קטנה יותר נצפתה בעיר הולדתו של אימאמאולו, טרבזון, אבל בשורה התחתונה לא נראית כאן כרגע מחאה חוצת מגזרים בטורקיה. וכל עוד המחאה לא תגיע למוקדי אסלאמיסטים כמו דיארבקיר או, לחילופין, יתרחש שינוי בהתנהלות בכוחות הביטחון שיעברו לצד המפגינים - ההיסטוריה תלמד שוב כי בהיעדר חיבור בין העם לבין האליטה הביטחונית במדינה, המחאות לא יביאו לשינוי משטר. ייתכן כי בתרחיש אופטימי שלא בהכרח יתממש, יביאו לשחרור של אימאמאולו. אבל גם זאת קשה לראות ללא מצב שבו נשיא טורקיה יחוש כי כסאו רועד.