ביהמ"ש הכריע: מתי חוב ארנונה בן 15 שנה מתיישן?

התובע ניהל בשנים 2010-2007 עסק בשטח 200 מ"ר בתחום המועצה המקומית מג'דל שמס, אך לא שילם בתקופה זו תשלומי ארנונה בגין החזקת הנכס כמתחייב ע"פ חוק. המועצה ניהלה כנגדו הליכים מנהליים. בין היתר, הטילה עיקולים על חשבון הבנק שלו בנובמבר 2011, אך רק ב־2019 נתפסו בחשבונו כספים בסך 18,450 שקל לטובת החוב.

התובע הגיש לביהמ"ש תביעה להשבת הסכום שנתפס בתוספת הפרשי ריבית והצמדה ובסה"כ 23,102 שקל, בטענה כי ע"פ חוק ניתן להפעיל הליכי גבייה מנהליים עד שלוש שנים מהיום שהחוב הפך סופי. לטענתו, כיוון שבענייננו מדובר בחוב מהשנים 2010-2007, הליכי הגבייה המנהליים החלו רק בנובמבר 2011 ותפיסת הכספים התבצעה רק ב־2019 - החוב התיישן וגביית הכספים נעשתה שלא כדין.

העירייה טענה מנגד, כי אין בסיס לטענת התובע בדבר התיישנות החוב, שכן פעולות האכיפה לא חרגו ממסגרת הזמנים הנדרשת והודעות הדרישה והעיקול נשלחו בהתאם לדין, והתובע מעולם לא השיג על חיוביו, כך שתביעתו מוגשת בשיהוי ניכר.

הרשם הבכיר יוסף פיניאן דחה את התביעה, וקבע כי הליך העיקול מ־2011 "איפס" את ההתיישנות, ובהינתן והליך המימוש (עיקול הכספים בפועל) בוצע ב־2019 - בטרם חלפו שבע שנים מיום העיקול - הרי שהליכי הגבייה לא התיישנו. השופט הוסיף, כי לפי המסמכים שצורפו המשיכה המועצה לאורך השנים בפעולות גבייה רצופות ואינטנסיביות ולא הוכח כל שיהוי המצדיק ביטול הליכי הגבייה.

השופט קבע כי "קיים קושי לקבוע כי קמה לתובע הסתמכות (על חקיקה או הבטחה שלטונית) משלא שילם ביודעין את תשלומי הארנונה על הנכס בשנים שבהן החזיק בנכס".

משמעות הפסיקה: נקיטת הליכים אפקטיביים ואינטנסיביים לגביית חוב בגין תשלומי ארנונה - וביניהם הליך עיקול - "מאפסת" את תקופת ההתיישנות החלה על החוב.

מספר תיק: תאד"מ 69168-12-24

מדובר בתביעה כספית על סך 2.3 מיליון שקל כנגד בני זוג, אשר לטענת התובעים לוו מהם כספים ב־2019 ולא השיבו אותם במועד הפירעון המוסכם. ההליכים נגד הבעל, קבלן נדל"ן, הופסקו בשל פתיחת הליכי חדלות פירעון והתביעה המשיכה להתברר רק נגד האישה.

הצדדים הכירו על רקע פרויקט מגורים שבו רכשו התובעים דירה, והקבלן המבצע היה חברה שבבעלות הנתבע. בפגישה בין התובעים לנתבע בעניין הדירה בינואר 2019, ציין הנתבע שהחברה נקלעה לקושי תזרימי שעלול להביא לקריסת פרויקט הבנייה, וביקש סיוע - והתובעים העבירו כספים לחשבונו הפרטי. בפגישות נוספות שנערכו בעניין מתן הלוואות נכחה גם הנתבעת, אשת הקבלן, שאף חתמה על אחד ההסכמים ששימשו בסיס למתן הלוואות ובעקבותיהם העביר התובע כ־2.3 מיליון שקל לנתבע.

חרף ההבטחות שניתנו להם, התובעים לא קיבלו את כספי ההלוואה בחזרה ולכן הגישו את תביעתם, שהתבססה בין היתר על הלכת השיתוף בחובות ועשיית עושר שלא במשפט. לטענתם, הנתבעים ביצעו שיתוף מלא בכספם ומכאן שניתן ללמוד על כוונה קונקרטית לשיתוף גם בחובות. לצד זאת, נטען כי הנתבעת נהנתה מפירות ההלוואה, ועל כן יש לחייבה מכוח דיני עשיית עושר.

מנגד טענה הנתבעת כי הסכמי ההלוואה נערכו ונחתמו בין התובע והנתבע, ללא מעורבות מצידה ולא ניתן לראות בה משום לווה, וכי ההלוואות ניתנו רק לנתבע לטובת עסקיו, ובהתאמה לכך רק הוא מסר ביטחונות להלוואה. עוד הכחישה את הטענה שהשתמשה בכספים שלווה הנתבע.

השופטת לימור חלד־רון קיבלה את התביעה וקבעה כי על הנתבעת לשלם לתובעים סך של 2.3 מיליון שקל, בתוספת 75 אלף שקל הוצאות משפט, הן כלווה והן מכוח כוונת שיתוף "קונקרטית" בחובות בין בני הזוג. "התמונה המצטיירת לנגד עינינו חדה וברורה - הנתבעת לקחה חלק אינהרנטי בניהול החברה לרבות ענייניה הכספיים, והתקיים ערבוב מלא בין חשבון החברה לבין חשבונות הנתבעים. כשם שהייתה כוונת שיתוף קונקרטית בהכנסות, כך הייתה כוונת שיתוף קונקרטית גם בחובות", קבעה.

משמעות הפסיקה: נושה יכול לטעון לשיתוף בחוב של בן/בת זוג, אם הוּכחה כוונת שיתוף בנכס מסוים, או כוונה קונקרטית, מפורשת או משתמעת, לשיתוף בחובות.

מספר תיק: ת"א 60529-01-22

התביעה עסקה באפשרות ביטול רכישת טיול זוגי לפורטוגל מסוכנות אלטו איטליה, וקבלת החזר כספי. לטענת התובע, הוא שוחח טלפונית עם הנתבעת, בעקבות פרסום שנשלח אליו בוואטסאפ, ורכש טיול מאורגן לפורטוגל בעלות 13,414 שקל. למוחרת הוא ביקש לבטל את העסקה. לטענתו, מדובר בעסקת מכר מרחוק כהגדרתה בסעיף 14ג(ו) לחוק הגנת הצרכן, המסדיר את זכות הביטול בעסקת אינטרנט או טלפון ומאפשר לצרכן לבטל עסקה תוך 14 יום מיום קבלת המוצר ללא סיבה (עשויים לחול דמי ביטול של 5% או 100 שקל, לפי הנמוך מביניהם).

הנתבעת טענה מנגד, כי לאחר שהתובע ביקש לבטל את העסקה נשלחה לו הצעה שלפיה ביכולתו לבחור בין האפשרויות: השבת 50% מהסכום ששילם או שימוש בסכום, בניכוי 300 דולר לאדם, לטיול עתידי - התובע הסכים ובחר באפשרות השנייה. עוד נטען, כי אין מדובר בעסקת מכר מרחוק, שכן פרסום הטיול לא נעשה באופן אישי כלפי התובע אלא נשלח בקבוצת וואטסאפ שבה חברים מאות אנשים, וכן הוא פנה מיוזמתו להזמין את הנופש.

הרשם הבכיר אורי הדר קיבל את התביעה בחלקה, וחייב את הנתבעת להשיב לתובע את הסכום ששילם עבור העסקה, בניכוי סך של 600 דולר. הרשם ציין, כי ע"פ הפסיקה, שיווּק מרחוק מצריך כי פניית העוסק לצרכן תיעשה ע"י פעולה אקטיבית, ופנייה יזומה של הצרכן לעוסק מוציאה את המקרה מגדר "שיווק מרחוק". ואולם, נקבע, הגם שהתובע התקשר מיוזמתו אל הנתבעת, ההתקשרות נעשתה לאחר שנשלחה אליו הודעה אקטיבית מטעם הנתבעת בקבוצת הוואטסאפ שבניהולה. עוד נקבע, כי העובדה שבקבוצה חברים משתתפים רבים וההודעה לא נשלחה באופן אישי לתובע, אינה סותרת את קיומו של שיווק מרחוק.

הרשם ציין כי גם במישור של עשיית הצדק, יש הצדקה להורות על ביטול העסקה בנסיבות שבהן היא בוטלה ביום שלמוחרת. עם זאת, נקבע, כי היות ובזמן אמת הסכים התובע לניכוי סך של 300 דולר לנוסע בגין ביטול העסקה, "שיקולי צדק מחייבים היצמדות להסכמה זו".

משמעות הפסיקה: פרסום חבילות נופש בקבוצות וואטסאפ ייעודיות עשוי להיחשב שיווק מרחוק שיוביל ל"עסקה מרחוק", המאפשרת ביטול תוך 14 ימים לפי חוק הגנת הצרכן.

מספר תיק: ת"ק 48526-07-25