אב לחמישה הותיר את האלמנה מחוץ לצוואה. מה קבע ביהמ"ש?

בעלי דירה השכירו אותה לבני זוג לשנה, אך השוכרים עזבו את הנכס בטרם הסתיים החוזה. בעקבות עזיבתם שלחו המשכירים הודעה ובה טענו כי הדירה הושארה במצב ירוד: "הדירה לא צבועה, השיש שבור. היא נראית גרוע. לא התקבל תשלום לוועד במשך חודשים, והפרתם את ההסכם בינינו. בהמשך אשלח את החשבון".

לטענת בעלי הדירה, תשובתם הלעומתית של השוכרים לא הותירה להם ברירה אלא לממש את שטר החוב. השטר, שנחתם על ידי השוכרים וערבים, עמד על סך 50 אלף שקלים והוגש לביצוע בהוצאה לפועל. במסגרת ההליכים דרשו בעלי הדירה חוב של שני חודשי שכירות בסך 12,400 שקלים, לצד תשלומי ועד בית ופיצוי בגין נזקים כפי שנקבעו בהערכת שמאי, כך שסך החוב הנתבע הגיע לכ־52 אלף שקלים.

השוכרים התנגדו. הם נסמכו על חוק השכירות והשאילה: "משכיר יודיע לשוכר זמן סביר מראש על כוונת המימוש ויאפשר לו לתקן את הטעון תיקון בתוך זמן סביר". לטענתם, החוק מחייב הודעה על המימוש ולא רק התראה על ליקויים. כמו כן ציינו כי לא הוצגה להם אסמכתא לנזק ולא פנו אליהם בדרישה לתשלום או לתיקון, ועל כן הגשת שטר החוב עולה כדי "חוסר תום לב".

השופט יאיר חסדיאל מבית משפט השלום בבת ים קבע כי בעלי הדירה לא עמדו בחוק, ולכן אינם רשאים להיפרע משטר החוב. נקבע כי המשכירים לא הודיעו לשוכרים זמן סביר מראש על כוונתם לממש את הערובה. השופט דחה את טענת בעלי הדירה כי יצאו ידי חובתם בהודעה ששלחו, שכן היא אינה כוללת הודעה ברורה על כוונה לממש את הערובה. השופט קבע כי "משלא קוים תנאי חיצוני זה פקעה אפוא הזכות השטרית ועברה מן העולם". במקביל, הוא ציין כי בעלי הדירה רשאים לנקוט הליכים משפטיים אחרים, כגון מימוש שיקים של דמי שכירות או הגשת תביעה נפרדת בגין הנזקים. בעלי הדירה חויבו בתשלום הוצאות משפט בסך 6,000 שקלים לשוכרים. בתיק ייצגה את המשכירים עו"ד לבנה קציר, ואת השוכרים ייצג עו"ד עומר קאופמן.

משמעות הפסיקה: משכיר המבקש לממש שטר חוב מחויב לחוק השכירות; עליו להודיע לשוכר זמן סביר מראש על כוונתו לממש את הערובה ולאפשר לו לתקן את הדרוש תיקון בתוך זמן סביר.

מספר תיק: 23333-11-24, 26411-11-24, 23357-11-24

נציגות בית משותף ברעננה תבעה את בעלי דירת הגן בבניין, לאחר שפתחו שער בחומת החצר שלהם. המפקח על המקרקעין, מאיר פורת, נדרש להכריע אם החומה היא רכוש משותף או שטח שהוצמד לדירה, ובהתאם האם יש להורות על השבת המצב לקדמותו. הוא קבע שקיר חיצוני נחשב כברירת מחדל לרכוש משותף, בהתאם לחוק המקרקעין. נקבע כי התקנון ותשריט הבית תומכים בקביעה, שכן לדירת הגן הוצמדו רק קרקע, מחסן וחניות ללא קיר חיצוני. התשריט מראה שפתח הכניסה היחיד בבניין ממוקם בלובי הראשי. כפי שסוכם בפסיקה, "ברירת המחדל היא שקיר חיצוני הוא רכוש משותף, גם אם הוא פונה למרפסת פרטית או לגינה שצמודה לדירה".

המפקח הדגיש שקירות חיצוניים אינם משרתים רק את הדירה הסמוכה, שכן "הם נושאים בנטל התמיכה במבנה, מגוננים עליו מפני פגעי מזג האוויר, משמשים לבידוד ומשפיעים לא מעט על חזותו האסתטית של הבית המשותף כולו". משכך, "ככלל קיר חיצוני שומר על מעמדו כרכוש משותף, וזאת גם אם הוא גובל בשטח פרטי או בשטח שהוצמד לדירה מסוימת - בין שמדובר במרפסת, חצר או גינה".

נקבע כי הגישה הבלעדית לקיר אינה משנה את סיווגו המשפטי. כל שינוי בו מחייב הסכמה מפורשת של בעלי הדירות או קביעה ברורה בתקנון. טענת בעלי הדירה כי החומה הוחרגה בחוזה נדחתה. המפקח הבהיר כי "קיר חיצוני אינו רק אלמנט מבני, אלא גם פתיחת פתח, משנה את דמותו הארכיטקטונית, פוגע בשלמותו האסתטית ואף עלול להשפיע על יציבותו המבנית". מאחר שהשער נפרץ לאחר גמר הבנייה, מדובר בשינוי חזית האסור ללא היתר, ואין צורך להוכיח נזק כדי לאסור אותו. המפקח קבע כי היתר בנייה אינו גובר על זכויות קנייניות, שכן מדובר במישור תכנוני בלבד. בהיעדר הסכמת בעלי הדירות, הורה המפקח לבעלי דירת הגן לסגור את הפתח ולהשיב את החומה למצבה המקורי על חשבונם. הם חויבו בהוצאות משפט בסך 36 אלף שקלים.

משמעות הפסיקה: חומת הבניין נחשבת לחלק בלתי נפרד מהרכוש המשותף, וזאת גם במקרים שבהם היא גובלת בגינה פרטית או חצר של אחת הדירות בבניין.

מספר תיק: 6/537/2023

בית המשפט לענייני משפחה באשדוד הכריע בסכסוך ירושה בין אלמנת המנוח מנישואיו השניים, לבין חמשת ילדיו הבגירים מנישואיו הראשונים. העיזבון כלל דירה, מגרש שקיבל כפיצוי על פינוי מגוש קטיף, רכב, זכויות סוציאליות ופנסיוניות לצד חובות. המנוח התגרש מאם ילדיו ב־2017, וב־2020 נישא בגיל 62 לאשתו השנייה (45). באותה שנה ערך צוואה שבה הוריש את רכושו לילדיו, ושנתיים לאחר מכן נפטר. במהלך נישואיהם הגישו הצדדים בקשות הדדיות לצווי הרחקה והמנוח אף הגיש תביעת גירושין, שבוטלה בהמשך.

האלמנה טענה כי לפי הסכם הממון שערכו, אשר לא אושר בבהמ"ש, קיימת הפרדה רכושית במקרה של גירושין ולא במקרה מוות. עוד טענה כי מאחר שהצוואה לא הופקדה אצל הרשם לענייני ירושה, אין לה תוקף. השופטת ענת אלפסי דחתה את טענותיה, הורתה לקיים את הצוואה וחייבה אותה בהוצאות בסך 30 אלף שקל. הובהר כי אין חובה להפקיד צוואה אצל הרשם לענייני ירושה כדי להעניק לה תוקף. נדחתה הטענה שהסכם הממון מבטל את הצוואה, מאחר שהוא מעולם לא אושר בבהמ"ש ולא כלל הוראה כזו, ומשום שהמנוח קבע בצוואה כי ניתן לשנותה רק עם צוואה אחרת.

השופטת קבעה כי "עמדת המנוח כלפי האלמנה במהלך חייהם המשותפים תומכת בטענה לפיה לא רצה להוריש לה דבר", קביעה המבוססת על התכתבויות של המנוח עם בנו כחודש לאחר הנישואים שבהן כבר שקל להתגרש. עוד נקבע כי "נוכח סירובה של המתנגדת כבר בתחילת הנישואין לערוך הסכם, המנוח מצא לנכון להגן על רכושו באמצעות צוואה". בית המשפט דחה את טענת האלמנה להשפעה של הילדים, לאחר שמהעדויות עלה כי המנוח היה אדם פעיל, קצין מילואים ועצמאי מבחינה גופנית ושכלית.

משמעות הפסיקה: הסכם ממון שלא אושר אינו גובר על צוואה, ואינו יכול לבטלה אם נקבע בה ששינויה מחייב צוואה חדשה.

מספר תיק: 21974-08-22, 78212-01-23