המנוח נישל את הבנות, אבל לא חתם על הצוואה. מה קבע ביהמ"ש?

אב לתשעה (3 בנים ו־6 בנות) נפטר בגיל 92. שנתיים אחריו נפטרה האם. 5 שנים לאחר מותו, פנו שניים מבניו וביקשו לתת צו לקיום צוואה שהחזיקו. הם גם ביקשו לבטל את צו הירושה שהוצא ע"י אחד הבנים. שני האחים טענו כי אביהם השאיר אחריו צוואה לפיה שלושת הבנים יורשים את רכושו ואילו הבנות לא. המסמך נערך ב־2007 בכתב יד האב, נוסח כצוואה הדדית בפני עדים וכולל הערות ומחיקות. המסמך לא נחתם בפני עדים והאב והאם לא חתמו עליו.

השופט משה בראון מבימ"ש לענייני משפחה בירושלים דחה את הבקשה לקיום הצוואה. "אין מדובר בצוואה, אלא בטיוטה שלא הושלמה לכדי צוואה שלמה ותקפה" קבע. הוא נימק זאת בכך שהאב לא התכוון להפוך את הטיוטה למחייבת. זאת בשל המחסור בחתימות המורישים ועדים. נקבע כי שמו של המנוח שנרשם בסוף המסמך לא מהווה חתימה. זאת מאחר שהמנוח כתב מכתב לבניו ובו כתב את שמו וחתם בכתיבת שמו. בצוואה, לעומת זאת, נכתב השם ללא חתימה. השופט הסיק שכשכתב המנוח את שמו בצוואה, הוא לא ראה בכך חתימה ורצה להשאיר את המסמך כטיוטה.

הגם שבצוואה בכתב יד אין צורך בחתימה, מאחר והמנוח ניסח את המסמך ככזה הדורש חתימות ולא דאג לצרפן - ביהמ"ש קבע שיש לראותו כמי שנמנע מהשלמת הדרוש בעיניו לשם מתן תוקף למסמך.

בנוסף, במשפט העידו 2 מהבנות כי ההורים אמרו שהרכוש יחולק שווה בשווה. אחד האחים העיד כי האב נהג להוציא את המסמך ולעיין בו שוב ושוב. ביהמ"ש הסיק מכך שהאב התלבט לגבי חלוקת הרכוש. המסמך התייחס גם לרכוש האם למרות שלא נכתב בכתב ידה, והיא התנגדה, לפי העדויות, להורשת הרכוש רק לבנים.

ביהמ"ש קבע שלמרות שהמסמך נכתב בכתב יד האב, לא הוכח שהוא משקף את רצונו. צו הירושה המקורי בוטל לאחר שנקבע כי הבן שהגיש את הבקשה הסתיר קיום מסמך הצוואה. לאור דחיית הבקשה לקיום הצוואה, הוצא צו ירושה חדש וכל הילדים ירשו שווה בשווה.

משמעות הפסיקה: לא ניתן להכשיר פגמים בצוואה, לצד עדויות לפיהן לא התקבלה החלטה סופית לגבי הרכוש.

מספר תיק: 24, 56001-09-24

בימ"ש השלום באילת הכריע בסכסוך בין חברות שהתקשרו בהסכם אופציה לרכישת מגרש ברחוב הרצף באילת, בין חברת ממן יוחנן ושושנה בעלת מגרש באילת לבין חברת סיאל א ישראל ובעליה. שווי המגרש 12.5 מיליון שקל. הנתבעת שילמה לבעלת המגרש כחצי מיליון שקל ובתמורה קיבלה פרק זמן שבו יכלה לרכוש את המגרש או למכור את האופציה לאחר.

בעלת החברה הנתבעת הודיעה במייל בתוך התקופה כי החליטה לממש את האופציה, התנהל מו"מ אך מועד החתימה נדחה. כחודש לאחר מכן, הודיעה שהאופציה לא תמומש, והערת האזהרה נמחקה. הצדדים נחלקו האם האופציה מומשה.

בתביעה שהגישה בעלת המגרש ב־2023, היא טענה כי ההודעה על המימוש הפכה את הסכם האופציה וטיוטת ההסכם למחייב. היא טענה כי הסכם האופציה כלל די פרטים כמו מחיר העסקה, לוח תשלומים, ותשלומי המסים. לכן דרשה את הפיצוי המוסכם בטיוטה בגובה 1.25 מיליון שקל (10% משווי המגרש). לחלופין טענה בעלת המגרש כי הרוכשת פעלה בחוסר תום לב וגרמה לה נזק. זאת מאחר ורוכש פוטנציאלי אחר נסוג בשל ההמתנה הארוכה. בעלת האופציה טענה מצידה כי האופציה לא מומשה, הסכם המכר לא נחתם ולכן אין מקום לפיצוי.

השופט ניר שנידרמן דחה את התביעה וקבע כי ההודעה על המימוש לא מהווה מימוש של האופציה. הסכם האופציה קבע שמימוש ייעשה בהמצאת הסכם מכר חתום בתוך תקופת האופציה. הסכם כזה לא נחתם.

ביהמ"ש קבע שהצדדים תמחרו את סיכויים וסיכוניהם ומפגש הרצונות הוביל לכך שהנתבעת "רכשה" תמורת חצי מיליון שקל פרק זמן של 6 חודשים שהפכו ל־7 בהם יכולה הייתה לאתר רוכש מבלי שיימכרו לאחר, ואילו בעלת הקרקע ויתרה במהלך אותו פרק זמן, תמורת חצי מיליון שקל, על האפשרות למכור את המקרקעין לאחר. בעלת המגרש חויבה לשלם הוצאות ושכר טרחת עו"ד לנתבעת בגובה 35 אלף שקל.

עו"ד יעקב בטש שייצג את הנתבעת: "פסק הדין מבהיר למי שמעניק או מקבל אופציה לרכישת מקרקעין: אין די באמירה שרוצים לממש. יש לבדוק מה כתוב בהסכם, ולפעול בהתאם".

מחברת ממן יוחנן ושושנה נמסר כי יוגש ערעור לבית המשפט המחוזי.

משמעות הפסיקה: הודעה על מימוש אינה מימוש, נדרש לעמוד בתנאי ההסכם כדי שחוזה ייכנס לתוקף משפטי מחייב.

מספר תיק: 36303-05-23

סכסוך בין בעלי דירות בבניין בירושלים שנמשך 6 שנים, הגיע לסיומו בהכרעה של ביהמ"ש המחוזי בירושלים. נדחה ערעור על חיוב בעלי דירת קרקע בבניין ברחוב בית וגן בירושלים לפנות את הרכוש המשותף בבניין עליו השתלטו וחיובם ב־25 אלף שקל הוצאות משפט לבעלי הדירה בקומה הראשונה שהגישו את התביעה.

בימ"ש השלום קבע כי בעלי הדירה השתלטו על שטחים נרחבים ברכוש המשותף, הפכו אותו לחלק מדירתם והם מונעים משאר בעלי הזכויות ברכוש המשותף להשתמש בהם. כך, את המקלט ששטחו 20 מ"ר; את בור המים ואת חדר ההסקה הפכו הנתבעים ליחידת מגורים הכוללת 2 חדרים, מטבח וחדר מקלחת ואילו את שטח הגינה המקיף את הבניין (כ260 מ"ר) ואת שטח החצר שמתחת לעמודים כ־70 מ"ר, הפכו הנתבעים לשטח בשימושם הבלעדי, ריצפו וחסמו כל גישה אליו ובנו חדר שחובר אל דירתם. את שטח החנייה ל־3 כלי רכב הפכו לשטח המשמש להחניית רכבם בלבד.

בשל הרחבת דירתם נקבע ע"י העירייה כי בעוד שעל פי מרשם המקרקעין שטח דירת הקרקע הוא 37 מ"ר בלבד, מאז 2019 שטח הדירה לצרכי ארנונה הוא 165 מ"ר.

המערערת טענה כי היא ובני משפחתה הם בני רשות מכללא ברכוש, כלומר מי שמקבל היתר להשתמש במקרקעין של אחר, מבלי שנחתם איתו חוזה מפורש, אלא מכוח שתיקתו והסכמתו שבשתיקה של בעל הקרקע לאורך זמן. זאת מאחר ויתר הדיירים לא התנגדו לשימוש, ובשל ההשקעה הרבה שלהם בשטחים שניכסו לעצמם. היא טענה כי בימ"ש השלום לא שקל את הסתמכותם על המצב הקיים שנים רבות והשקעת ממון רב.

השופטת תמר בר דחתה את הערעור מבלי לקבל את תגובת השכנים שתבעו. נקבע כי עמדתם הפסיבית של השכנים לא יכולה ליצור זכויות קנייניות יש מאין ובכל מקרה, רישיון להחזיק במקרקעין ניתן לביטול בכל עת. עוד נקבע כי בעלי הדירה שפלשו לא הוכיחו שאי־פעם ניתנה הסכמה של כלל דיירי הבניין או אפילו של דייר אחד לפלישה. באשר להשקעה הרבה, קבעה השופטת כי "אין להם להלין אלא על עצמם בעניין. מכל מקום, אין בכך כדי להקנות להם זכות להחזיק באותם שטחים".

משמעות הפסיקה: שתיקת שכנים לא מקנה זכויות קנייניות למשתלטים על רכוש משותף; וכך גם השקעה כספית.

מספר תיק: 19644-08-26