אין למנוע מקרוב משפחה לגור עם דייר מוגן

הוראה האוסרת על קרוב משפחה של דייר מוגן לגור עם הדייר ולסעוד אותו עשויה להיפסל

חוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב-1972, קובע דרכי ירושה מיוחדות להורשת נכסים מוגנים, המשתנות בהתאם לסוג הנכס. מי שעומד בתנאים המיוחדים לרשת דירת מגורים מדייר מוגן - לא בהכרח ייחשב גם ליורש בית העסק של אותו דייר מוגן, באשר לעתים עליו לעמוד בתנאים אחרים מאלו החלים על דירת מגורים.

סעיף 20 לחוק הגנת הדייר קובע את הדין לגבי הירושה בדירת מגורים מוגנת, בזה הלשון:

א. דייר של דירה שנפטר, יהיה בן זוגו לדייר, ובלבד שהשניים היו בני זוג לפחות שישה חודשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו.

ב. באין בן זוג, יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד איתו לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתו, ולא הייתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם.

לעתים, דייר מוגן החי לבדו, ללא בן זוג או בת זוג או ילדים, נמצא במצב בריאותי קשה, וזקוק למי מקרוביו לטפל בו ולסעוד אותו. לצורך כך אין אלא שאותו קרוב משפחה יעתיק מגוריו לבית הדייר המוגן, כדי שיוכל לסעוד אותו בפועל. כמעט בכל החוזים המוגנים, בעלי הבתים מקפידים לכלול הוראה האוסרת על הדייר להכניס אחרים לדירה ללא הסכמה של בעל הבית.

עניין דומה התעורר בבית משפט השלום בירושלים, שנדון בפני השופט נועם סולברג בעניין יפה מרקוביץ (ת.א 6048/98). מרקוביץ, שהוא קשיש ודייר מוגן, סובל מבעיות בריאות ומתגורר לבדו בדירה. הנתבעת היא בתו, שכמה שנים לאחר גירושיה מבעלה מכרה את דירתה והצטרפה לאביה כדי לסעוד אותו, לטענתה. אמנם השופט סולברג קבע, כי "יותר מאשר על מנת לסעוד את אביה, חזרה הנתבעת אל הדירה בכוונה מודעת לזכות בדיירות המוגנת", אך מסקנה זו לא הייתה בעוכרי האב והבת.

התובעים טענו, כי מגורי הבת הם בניגוד לסעיף האוסר על הדייר להרשות לאחר להתגורר איתו בדירה. השופט סולברג קבע, כי הוראה כזאת בהסכם בין בעל בית לבין דייר מוגן עומדת בסתירה לסעיף 20 האמור לעיל, וכי לא ניתן למנוע מדייר מוגן להכניס קרוב משפחה שיסעד אותו, אפילו מתוך כוונה שהקרוב יירש אותו בעתיד.

השופט סולברג הבדיל את המקרה של מרקוביץ מהמקרה הדומה שהיה בבית משפט העליון בעניין רינבר ואח' נ' ויזלטיר דרור ואח' פד"י נד(4)580. בפסק דין רינבר ודרור נידונו שני עניינים שונים יחדיו. האחד, עניין של ידוע בציבור שהחל לגור עם דיירת לאחר שזו התגרשה מבעלה; והאחר, בעניין בן של דיירת מוגנת כלשהי, שחזר לגור עמה לאחר שהתגרש מאשתו. שופטי העליון איחדו את הדיון בשני המקרים ופסקו הלכה תקדימית בעניין זה.

השופטים נחלקו בדעותיהם, כך שבמקרה של הידוע בציבור, כל השופטים - קרי השופטים אור, שטרסברג כהן ואריאל - קבעו, כי אכן רשאי הידוע בציבור לגור עם הדיירת; ואילו במקרה של הבן קבע השופט אור, כי הבן לא יכול לחזור לאמו אחרי שהתגרש, באשר ניתק את הקשר ואת הזיקה שלו עם דירת אמו על ידי שלא שהה בה מספר שנים, ועל כן אין לתת לו להיכנס בחזרה, כי זה נוגד את הציפייה הלגיטימית של בעל בית, שילדיו של דייר מוגן לא יחזרו אליו אחרי שגדלו והתחתנו.

ואילו שופטים אחרים טענו, כי גם הבן יכול ליהנות מההגנה בלי שהעניין יהווה הפרה. כלומר, שופטי הרוב בעניין דרור קבעו, שכל מי שנחשבים לקרובים לפי סעיף 20 לחוק הגנת הדייר - יכולים להיכנס לגור בדירה עם הדייר, והאיסור שבהסכם השכירות לא יחול עליהם.

הכותב הוא אדריכל וחבר בוועדת קניין ומקרקעין, בוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין, ומרצה לדיני מקרקעין.