מדריך הליכי השומה

א. הצהרה רגילה - במסגרתה נמסרים הפרטים האלה: יום ושווי המכירה, יום ושווי הרכישה, ניכויים ותוספות הנתבעים לעניין חישוב השבח.

ב. שומה עצמית - במסגרתה נמסרים כל הפרטים שיש למסור בהצהרה רגילה, אך בנוסף להם נעשה חישוב של המס המתחייב בעיסקה.

יש להדגיש, ששתי דרכי ההצהרה הנ"ל קיימות גם לעניין מכירת זכות במקרקעין וגם לעשיית פעולה באיגוד מקרקעין והן חלות, בשינויים המחויבים, גם לעניין הדיווח על מס רכישה של הקונה לפי סעיף 73(ג) לחוק.

אי-דיווח ודרישת הצהרה: במקום שהצדדים לעיסקה, או מי מהם, אינם מוסרים הצהרה על ביצועה, חייב מנהל מיסוי מקרקעין לדרוש מהם דיווח על העיסקה בטרם תיקבע השומה על ידו. הוראת סעיף 82 לחוק קובעת זאת, ובהסתמך על הלכת חממי, המשמעות היא, שהמנהל אינו רשאי לערוך שומה בטרם דרש הצהרה. רק לאחר דרישת הצהרה שלא נענתה, ולחלופין, משסירב הצד לעיסקה להצהיר עליה, רשאי המנהל לשום את העיסקה לפי מיטב השפיטה. משמעות שומה לפי מיטב השפיטה היא, שהמנהל לבדו קובע את שווי הרכישה של הזכות שנמכרה, את שווי המכירה שלה ואת סכום המס.

השומה: גם בקביעת השומה מאפשר המחוקק שתי דרכים:

הראשונה, לשום את העיסקה בשומה זמנית - סעיף 78(א)(1), 78(ב)(1) לחוק. השנייה, לשום את העיסקה בשומה סופית - סעיף 78(א)(2), 78(ב)(2) לחוק.

מה ההבדל בין שומה זמנית לסופית? סעיף 78(ג) לחוק קובע, כי אם נעשתה שומה זמנית, רשאי המנהל לעשות שומה סופית בתוך שנה, ואם לא עשה כן, תהיה השומה הזמנית לסופית בתוך שנה מיום עשייתה.

ברם, אם הצדדים דיווחו על העיסקה בדרך של שומה עצמית, והמנהל הוציא שומה זמנית, הרי שהשומה הזמנית תיהפך לסופית בתוך שישה חודשים, ולא בתוך שנה כמו במקרה של הצהרה בדרך רגילה - סעיף 78 (א).

בכל מקרה יש לזכור, שאם הוגשה שומה עצמית חייב המנהל לטפל בה בתוך שישה חודשים מיום שהוגשה, אם בדרך של קביעת שומה זמנית ואם בדרך של שומה סופית, אחרת תהיה השומה העצמית לשומה סופית.

ההבדל בין השומות הוא, ששומה סופית כשמה כן היא, בעוד ששומה זמנית משמעה אישור הנתונים שמסר המצהיר והשארת שאלת חישוב המס לשלב אחר. לכן, משקבע המנהל את השומה כזמנית, אין הוא רשאי בשלב מאוחר יותר לערער על הנתונים שמסר המצהיר, אלא עליו לקבוע באופן שונה את שאלת חישוב המס הסופי.

השגה: על קביעת השומה שנעשתה על ידי המנהל רשאי הנישום להשיג בתוך 30 יום מהיום שקיבל את השומה. דיון המנהל בהשגה הוא הליך מעין שיפוטי, הנותן בידי רשות המס שיקול דעת וכוח להכריע בעניין החבות במס של הנישום.

נציבות מס הכנסה ביקשה להדגיש את חשיבות ההליך הפרוצדורלי, ולכן קבעה בתיקון מס' 41 לחוק, שנכנס לתוקף ביום 28.12.97, הוראות חדשות שבאות לקראת הנישום וכמפורט להלן:

1. מגבלת זמן למתן תשובה בהשגה: אם עד לתיקון מס' 41 לחוק לא הייתה מגבלה חוקית למתן תשובה בהשגה, הרי שבעקבות התיקון נקבע בסעיף 87(א) לחוק, כי המנהל ישיב למשיג את החלטתו המנומקת בכתב בתוך שנה מיום שקיבל את הודעת ההשגה. זאת ועוד, הסעיף ממשיך וקובע סנקציה מפורשת שתחול על המנהל, אם לא יעמוד בגבולות התקופה המותרת לו, והיא שיראו את ההשגה כאילו נתקבלה.

נציין שעוד לפני תיקון החקיקה קבעה רשות המס בהנחיות מקצועיות, שיש ליתן תשובה בהשגה בתוך שנה, אך, כידוע, אין מעמדה של הנחיה מקצועית מאת הרשות כמעמד חוק מפורש.

2. מי שקבע את השומה לא יחליט בהשגה: כדי לשמור על מראית הצדק ולוודא את קיומו נקבע בתיקון החוק, כי מי שקבע את השומה בשלב הראשון לא יחליט לגביה בשלב ההשגה (סעיף 87א לחוק). בניגוד לפקודת מס הכנסה בחר המחוקק להשתמש במונח "לא יחליט" במקום במונח "לא ידון". המשמעות היא, שעורך השומה רשאי לדון בהשגה ואף לקבלה, אך החלטה לדחותה רשאי לקבל רק עובד שומה אחר שהוסמך לכך.

3. דיון בהשגה: סעיף 87(ב) לחוק קובע, כי אם ביקש המשיג הזדמנות סבירה להשמיע את טענותיו, חובה על המנהל להזמינו לדיון לפני שיחליט לדחות את ההשגה כולה או מקצתה, כדי לשמור על דיון הוגן וראוי במסגרת ההליך המעין-שיפוטי הנערך בפני המנהל.

תיקון שומה: סעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין מאפשר לתקן את השומה בהתאם לעילות מסוימות שקבועות בו, וכוללות: מסירת הצהרה לא נכונה, עובדות חדשות שנתגלו וטעות בשומה. הליך של תיקון שומה לפי סעיף 85 יכול להתבצע בין ביוזמת המנהל ובין לפי דרישת הנישום.

המונח "טעות" הוגדר בעבר רק כטעות סופר, אך היום, בעקבות תיקון החוק, הורחב המונח לכלול גם טעות משפטית, כפי שנקבע בהלכת יעקובוביץ'.

האמור ברשימה זו הוא על דעת הכותבים בלבד ואינו מייצג עמדת גורם רשמי כלשהו. הכותבת היא מנהלת מחלקת מיסוי בינ"ל ומנהלת מחלקת מיסוי מקרקעין לשעבר בלשכה המשפטית בנציבות מס הכנסה. הכותב הוא מנהל מחלקת שומת מקרקעין לשעבר.