לאחרונה מעוררת פעילות הסתדרות הפקידים כמה שאלות מעניינות. גורמים שונים מתחילים
לתהות איך בדיוק מטפלת הסתדרות הפקידים בסכומי כסף עצומים, השייכים לחבריה,
לאן ולמי הולך הכסף, כיצד מחליטים באיזה אופן להשתמש בו, ובעיקר - מדוע החליטו
להעביר עמלות שמנות מהכסף הזה לגורם חיצוני.
כל השאלות הללו, החלו להישאל בעקבות הסכם תמוה - והליך תמוה עוד יותר - שנחתם
בין העמותות לקידום מקצועי של הסתדרות הפקידים, לבין חברה בשם "רימון פרוייקטים
והכשרות", בבעלות חיים אגמון. בענף ביצוע השתלמויות ופרוייקטים, אף אחד לא
שמע על החברה ועל העומד בראשה. אף אחד גם לא הבין מדוע קיבלה לידיה ביצוע פרוייקטים,
שהיקפם נאמד בעשרות מיליוני שקלים לשנה, המניבים עמלות שגם הן נאמדות במיליונים.
זאת, ללא שום ניסיון קודם בתחום.
חברת רימון עצמה דאגה להודיע לציבור על קבלת הפרוייקט, בהודעה לעיתונות ששיגרה
בינואר השנה. נאמר שם, כי "חברת רימון הוקמה לצורך עיקרי של ניהול וביצוע הכשרות
לחברי עמותות הסתדרות הפקידים בישראל".
עוד נאמר באותה הודעה, כי החברה נמצאת בבעלות חיים אגמון, המשמש בה כיו"ר פעיל.
כמו כן, נמסר כי החברה הצליחה להחתים 120 אלף טפסי הצטרפות, והיא צפויה להגיע
בתוך שנתיים ל-300 אלף טפסים. המשמעות: 600 אלף ימי לינה בשנה בבתי המלון בישראל.
יש לציין כי אגמון, אשר קיבל את החוזה כאמור ללא כל ניסיון בתחום, מינה כמנכ"ל
החברה את עודד סירקוביץ, מי שהיה מנכ"ל חברת ארנון פז, העורכת בארץ השתלמויות
וכנסים, ולפני כן שימש כמנהל בחברת אשד מהנדסים.
הרקע להודעתה של רימון הוא הסכם השכר שחתמה הסתדרות הפקידים באוקטובר 99',
עם שורה של מעסיקים גדולים במיגזר הציבורי: מרכז השלטון המקומי, שלוש העיריות
הגדולות, המוסדות להשכלה גבוהה, המוסדות הלאומיים, קופ"ח כללית והדסה. במסגרת
הסכם זה, סוכם על הקמת שמונה עמותות לקידום מקצועי עבור העובדים. כל עובד רשאי
להצטרף לשתיים מהן בלבד, כאשר דמי החבר ממומנים על ידי המעסיקים. אלה מקבלים
את הכסף עבור מימון זה מהאוצר.
בחשבון פשוט, המשמעות הכספית עצומה. הפוטנציאל הגלום בחוזה נוגע לכ-150 אלף
עמיתים שההסכם חל עליהם. דמי החבר לכל עמותה עומדים על 295 שקל לשנה, ואם העמית
מצטרף לשתי עמותות, הרי שמדובר ב-590 שקל. לפיכך, קיימת אפשרות צבירה של כ-90
מיליון שקל מדי שנה.
יתרה מזו - את החזר דמי החבר, יכול העמית לקבל רק אם הוא מצטרף לאחת העמותות,
אחרת יישאר הכסף בקופת האוצר. יוצא מכך שלעובד כדאי מאוד להצטרף.
הכסף הגדול הזה הביא את יו"ר הסתדרות הפקידים ואחד האנשים החזקים בהסתדרות
הכללית, ליאון מורוזובסקי, להתחיל לפעול להקמת העמותות עוד בטרם החתימה על
הסכמי השכר. הוא רצה שהעמותות יתחילו לפעול בשטח מיד עם החתימה. הוא פעל בזריזות
על מנת לקבל החלטה על החתמת העובדים, ועל תיפעול ההשתלמויות באמצעות גורם חיצוני
- הלא היא חברת רימון.
ואולם, "גלובס" מצא כי ההסכם עם רימון נחתם לאחר הליך תמוה ביותר, שהוליד חוזה
הכולל עמלות שמנות ונדיבות, במיוחד לחברה ללא ניסיון קודם בתחום. עיסוקו העיקרי
של אגמון הוא בתחום אולמות אירועים.
רימון זכתה בעסק, כך נראה, ללא תחרות ממשית, בלי מיכרז, ולמשך פרק זמן ארוך
במיוחד. זאת, כאשר איש מבין אנשי הסתדרות הפקידים, לא קיבל מידע רציני על מהות
ההתקשרות ועל מי שעומד מאחוריה. בדיקת "גלובס" העלתה, כי החוזה הנדיב עם רימון
קובע בעיקרו את התנאים הבאים: תמורת החתמת הטפסים, היא תקבל סכום חד-פעמי של
9% מסכום דמי החבר; תמורת הפעלת ההשתלמויות, היא תקבל 7.8% בגין כל פעילות
השתלמותית, ואלה ייערכו באמצעות מרצים של המיכללה למינהל בלבד; ההתקשרות נקבעה
לפרק זמן של שבע שנים, עם פתחי מילוט מסויימים רק במקרה של הפרה בוטה.
השורה התחתונה: מיליוני שקלים יזרמו מדי שנה לקופתה של רימון ושל בעליה, בגין
העמלות. צריך לזכור כי לא מדובר רק בעמלה מצד העמותות, אלא גם בעמלה המשולמת
על ידי בתי המלון והאולמות בהם נערכות ההשתלמויות. על פי אומדן שערכנו, העמלות
עשויות להגיע לסדר גודל של כ-10 מיליון שקל בשנה.
התרנגולת מטילת ביצי הזהב, נמסרה לרימון ולמנהלה, למרות ההסתייגויות שהעלו
כמה בכירים בהסתדרות הפקידים. הסתייגויות אלה, מתברר, הועלו בקול ענות חלושה,
ולא הביאו לשינוי כלשהו באופן קבלת ההחלטה. כמה מאותם בכירים אמרו ל"גלובס",
כי דעתם לא היתה נוחה, בלשון המעטה, מדרך ההתקשרות עם רימון. הם ביקשו שלא
להזכיר את שמם בכתבה.
יש לציין, כי כמה מאותם בכירים מונו לכהן כחברי הוועדים המנהלים של העמותות.
בפועל, מי שעסק בנושא היה מורוזובסקי עצמו, שנהג להביא לידיעתם החלטות שכבר
גובשו על ידו. כך התרחש גם בנושא ההתקשרות עם רימון, אשר הובאה לפניהם כעניין
מוגמר. כאשר כמה אנשים העלו שאלות ותהיות בנוגע לבחירה המוזרה, הסכים מורוזובסקי
להביא "הצעות נוספות".
מורוזובסקי מסר בתשובה לשאלותינו, כי פנה לחברת רימון, לאשד מהנדסים ולגורם
נוסף, שאת שמו הוא מסרב למסור. איש מאנשי הסתדרות הפקידים לא ידע לספר על גורם
זה דבר וחצי דבר.
אשד מהנדסים, מתברר, אכן הגישה הצעה. מורוזובסקי: "הם הציגו רקורד מוצלח בגיוס
חברים, אבל לא הציגו שום רקורד או יכולת מוכחת לביצוע השתלמויות - וזה היה
בלתי נפרד מסיפור". תשובה תמוהה, בהתחשב בעובדה שמורוזובסקי עצמו אישר בפנינו
כי העדיף לבחור את רימון למרות שלא הציגה בפניו רקורד כלשהו.
מנכ"ל משותף באשד מהנדסים, משה ניב, הציג בפנינו תמונה שונה לגמרי: "הגשנו
הצעה כוללת, אבל כל הגישה שלהם היתה לא רצינית. עם מורוזובסקי נפגשנו רק פעם
אחת, בה הציג מה הם רוצים. הפגישה השנייה היתה עם החשב שלהם, ודובר בה על הצד
התפעולי. כלל לא דיברו על הצד הכספי. בגישה כזו לא נתקלתי בשום מקום בו הגשנו
הצעה. אחר כך הודיעו לנו שלא קיבלו את הצעתנו, מבלי לנמק".
ניב שמע מאיתנו על מהות ההצעה של רימון, והגיב כי "אם אומנם זו ההצעה, הרי
ששלנו היתה נמוכה יותר".
בכיר בהסתדרות הפקידים מציג את אופן ההתנהלות בפרשה. "באחת הישיבות בנושא נשאלו
שאלות סביב חברת רימון", הוא משחזר, "חברים העלו תהיות לגבי הצורך לבחון כמה
הצעות. בישיבה לאחר מכן, מסרו לנו שעשו בדיקות נוספות, כולל עם אשד מהנדסים,
אבל רימון יכולה לעשות את הדברים באופן מהיר.
"אמרו לנו שהצעת אשד התבררה כבלתי רלבנטית, ושהתנאים שהציעו ברימון טובים יותר.
החברים שהעלו את השאלות הפסיקו לשאול, כי הבינו שרימון זה עניין מוגמר. אף
פעם לא הציגו בפנינו את מנהלי החברות, כדי שנוכל לתהות על קנקנם".
ההתקשרות עם רימון העלתה - אצל כמה מחברי ההסתדרות - גם את השאלה מדוע בכלל
נדרשת מסירת תפעול ההשתלמויות לגורם חיצוני. בהסתדרויות אחרות, כגון המח"ר,
הסתדרות עובדי המדינה והסתדרות הטכנאים, נהוג לבצע את ההשתלמויות על ידי העמותה
עצמה - ובכך לחסוך את העמלות הכבדות.
נקודה נוספת נוגעת לעניין החתמות הטפסים: אנשי הסתדרות הפקידים טענו כי אינם
יכולים לבצע בעצמם את ההחתמות, מכיוון שלא ניתן לעשות זאת על ידי ועדי העובדים.
ואולם, מהחוברת שפירסמה הסתדרות הפקידים עצמה, מסתבר כי חברת רימון מודה כי
אנשיה ביצעו את ההחתמות באמצעות ראשי הוועדים. השאלה, איפוא, נותרת בעינה:
מדוע לא יכלה הסתדרות הפקידים לבצע את כל הליך ההחתמות בכוחות עצמה?
אנשים העוסקים בתחום מסרו, כי פעולת הקמת המערכת מסובכת בתחילת הדרך, אך לאחר
תקופת התפעול הראשונה הדברים נכנסים לתלם. לא כך חשב מורוזובסקי.
"בתוך עמנו אנו חיים", הוא אומר, "לנו, להסתדרות הפקידים, אין יכולת לבצע את
ההחתמות ואת התפעול. רציתי שהדברים ייעשו מהר, ועשיתי שיקול מי ייתן לי את
השירות הטוב ביותר. עובדה שרימון הצליחה מעבר למצופה. בכמה חודשים הצלחנו לגייס
כ-60 אלף עמיתים, שחתמו על כ-120 אלף טפסי הצטרפות. נכון להיום, אלפי עובדים
כבר השתלמו, ואני מאוד גאה במה שעשינו".
מבדיקת "גלובס" עולה, כי בהסתדרות הפקידים גם לא ערכו בדיקה מעמיקה אודות עסקיו
של אגמון. "הכרתי את אגמון דרך מרכז עובדי הרשויות המקומיות, יצחק רוכברגר",
אומר מורוזובסקי, "הוא אמר לי, רק לפני כמה ימים, שהכיר את אגמון באמצעות יו"ר
ועד עובדי עיריית תל-אביב, ארנון בר-דוד".
רוכברגר: "הכרתי את אגמון באמצעות ארנון בר-דוד, בעקבות אירוע שעשו באולם האירועים
'לה קאסה' בהרצליה. הכירו לי אותו כאיש עסקים, והתפתחה בינינו ידידות. כשנושא
ההשתלמויות עלה על הפרק, אמרתי לליאון שכדאי להכיר אותו, כמי שיכול לארגן פעילויות".
אז מיהו אותו אגמון, שהצליח להרשים כל-כך את ראשי הסתדרות הפקידים? על פי רשם
החברות, האיש רחוק מרחק רב מניהול השתלמויות. הוא הבעלים העיקרי בשני אולמות
שמחה - "קאסה דל סול" בגנות ו"לה קאסה בעיר" בהרצליה.
את אולם האירועים "לה קאסה בעיר", הנמצא בבניין לב העיר בהרצליה, שכר מבצלאל
מזרחי באפריל 99'. רק שנה חלפה, ובמאי 2000 הגישו בעלי הבניין תביעה לכינוס
נכסים נגד אגמון ונגד החברה, לאחר שלא שולמו לבעלי הבניין, חברת נוה לב העיר,
דמי אחזקה. החוב הגיע ל-110 אלף שקל. לאגמון, מתברר, אף היתה חברה קודמת ששכרה
את אותו השטח, בשם "שרון דנדוש". התביעה הוגשה נגד השתיים.
כאשר נשאל על עסקי השמחות שבבעלותו, מסר אגמון: "אני איש עסקים, ובבעלותי כיום
גן אירועים אחד מצליח ביותר - קסה דל סול בכפר גנות. בעבר הייתי שותף באולם
אירועים נוסף, אך המצב הכלכלי בו נמצאים הענף והמשק, הביאו אותי למכור את חלקי
ולבסס את גן האירועים שבבעלותי".
אגמון לא הזכיר בתגובתו את החוב או את התביעה. לאחר פניות חוזרות מצד "גלובס",
העביר תגובה נוספת, האומרת כי "את חלקי באולם האירועים בעיר הרצליה מכרתי לשלושה
שותפים, בתאריך 1.1.2001, זאת מאחר שהמקום נקלע לקשיים בתזרים המזומנים מול
החזר השקעות. להוציא האמור לעיל, לא נקלענו לכינוס נכסים. בעבר הוגשה תביעה
לפירוק על ידי חברת נוה לב העיר... בית המשפט דחה את התביעה".
נראה כי אגמון מתחמק מלמסור את מלוא העובדות. בית המשפט אכן דחה את כינוס הנכסים,
אך רק לאחר שאגמון הודה בחוב במלואו, ונאלץ גם לשלם ריבית והצמדה.
מעניין, כי למרות הצהרתו של אגמון לפיה מכר את חלקו בחברה בעלת האולם לה קאסה
בעיר, בחודש פברואר האחרון הוא עדיין הופיע אצל רשם החברות כאחד הבעלים. זאת
ועוד: בכתב העת של חברי העמותות לקידום מקצועי, מופיעות שתי מודעות פרסומת
לשני אולמות השמחה - לה קאסה בעיר וקאסה דל סול.
כתבות
ני"ע
