חזקת השיתוף בין בני זוג בהורשה

1) מאמץ משותף - בתחילה נבחן המאמץ בתרומה כלכלית ממשית של בני הזוג, ומאוחר יותר הורחבה התרומה גם לגבי אישה שעבדה בבית, ואפשרה לבן זוגה לעבוד בחוץ.

2) חיים תקינים ובהרמוניה של בני הזוג.

שימוש בחזקת השיתוף יכול להביא לחיסכון במס, כפי שתבהיר דוגמה זו:

1) ראובן רכש נכס בשנות ה-40, ורשם אותו על שמו בלבד.

2) ראובן נפטר בשנת 1980. יורשיו שילמו מס עיזבון, והנכס הועבר לרשותם.

3) אשתו לאה נפטרה בשנת 1985, וחלקה בירושה הועבר לילדיה.

4) בשנת 2000 היורשים מבקשים למכור את הנכס.

לפי סעיף 26 לחוק מיסוי מקרקעין, הילדים נכנסים לנעלי האם, והיורשים מקבלים את יום פטירת האב בשנת 1980 כ"יום הרכישה" לצורך חישוב השבח על הנכס. התוצאה היא, שהיורשים מאבדים את שיעור המס ההיסטורי של 12%, שהיה מגיע להם לו נקבע "יום הרכישה" שלהם עד לשנת 1948.

כדי לשפר את תוצאת המס הצפויה בעיסקה זו היה צריך להעלות את טענת חזקת השיתוף, באופן שהאישה היתה מוכרת כבעלים של מחצית הנכס. או אז, מאחר שהאישה נפטרה לאחר יום 1.4.81, יהיו זכאים היורשים, לפחות לגבי מחצית הנכס, לשיעור המס ההיסטורי של 12%.

מכאן, שכאשר נכס רשום על שם אחד מבני הזוג שנפטר לפני 1.4.81, ובן הזוג האחר, הזכאי לחזקת השיתוף, נפטר לאחר יום 1.4.81, יש נפקות לטענת חזקת השיתוף, כך שאם הנכס נרכש בשנות המס ההיסטוריות (-1948 1960) יוקנה שיעור מס היסטורי בגין מחציתו.

בסוגיה זו יש התפתחות מעניינת בפסיקה:

1) ע"א 177/87 פס"ד וינפלד - אישה טענה לראשונה לחזקת שיתוף בסמוך למכירת הנכס, שנים לאחר פטירת בעלה ולאחר שהוצא צו ירושה בגין עיזבונו. נקבע, כי העובדה שהאישה לא דאגה לרשום את מחצית הנכס על שמה בחיי בעלה אינה מלמדת על "ויתור", שכן במערכת של יחסי משפחה תקינים אין מקפידים על חלוקת זכויות פורמלית וסומכים על ההסכמה לגבי חלוקת הרכוש בעת מימושו.

ביהמ"ש קבע, כי יש לאפשר לבן הזוג לטעון ולהוכיח קיומו של שיתוף בנכסים, אף אם הוא עושה כן שנים רבות לאחר שנוצר השיתוף, ואין לומר שהוא ויתר על זכותו בנסיבות אלו. ההזדמנות "הסבירה" לטעון את הטענה יכולה להיות בסמוך למכירת הנכס, גם אם היו הזדמנויות קודמות להעלאת הטענה, כמו ביום פטירת בן-הזוג והוצאת צו ירושה.

2) ע"א 5774/91 פס"ד יהלום - בפס"ד זה היו העובדות שונות מאלו של וינפלד, מאחר שמי שביקש להעלות את הטענה היו היורשים, לאחר ששני ההורים נפטרו. הילדים טענו, כי ברכוש הרשום על שם האב יש לאם מחצית הזכויות.

ביהמ"ש קבע, כי "ההזדמנות הסבירה" להעלאת הטענה חלפה משנפטר ההורה האחר, ואם בן הזוג הנותר לא ניצל בחייו את ההזדמנות לטעון את הטענה, הרי שיש לראותו כמי שויתר עליה והיורשים לא יוכלו להעלותה עוד.

3) ה"פ 1327/96 פס"ד סירוטה - גם במקרה זה, כבמקרה יהלום, נטענה חזקת השיתוף לראשונה ע"י היורשים לאחר פטירת הוריהם, אולם במקרה זה קבע ביהמ"ש אחרת. ביהמ"ש בחן את הלכת יהלום, שם הוצא צו ירושה לאחר פטירת הבעל והעיזבון חולק מבלי שהאישה העלתה את טענת חזקת השיתוף, ואילו במקרה דנן לא הוצא צו ירושה לאחר פטירת הבעל. ביהמ"ש הוסיף וקבע, שבמקרה זה לא הייתה למנוחה עילה לתבוע את רישום זכויותיה, שכן לא הייתה מחלוקת שהנכס נרכש מחסכונות משותפים, ועל כן אין לראותה כמי שויתרה על זכותה.

לסיכום: אי-מימוש חזקת השיתוף על ידי בן זוג שנותר בחיים לא תשלול מיורשיו, לאחר פטירתו, את הזכות להעלאת טענה, כל עוד לא היתה לבן הזוג הזדמנות סבירה בחייו לטעון חזקת שיתוף.

ההוראות המקצועיות של נציבות מס הכנסה (ה"ב 20/98): בעקבות פסקי דין אלו הוציאה הנציבות הנחיות כלליות לטיפול בטענת שיתוף בנכסים. נקבע, כי יורשים של בן זוג שנפטר רשאים לתבוע בשמו הכרה בזכותו לשיתוף בנכסים; ברם, אם הייתה לבן הזוג בחייו "הזדמנות סבירה" לטעון לשיתוף והוא לא עשה כן, יראו את בן הזוג כמי שויתר על זכותו זו ואין לאפשר לאחרים לטעון אותה במקומו. "הזדמנות סבירה" יכולה להיות, למשל, הוצאת צו ירושה לאחר פטירת בן הזוג שעל שמו רשום הנכס.

לאחרונה ניתן פס"ד נוסף בעניין זה, עמ"ש 5165/99 לוינזון: ועדת הערר אפשרה לילדים לטעון לחזקת שיתוף בשם הוריהם. שם דובר בדירת המגורים, והוועדה קבעה כי אין מחלוקת בקיומה של החזקה, כי ההורים חיו בשלווה וגידלו את ילדיהם בדירה. התוצאה בפס"ד זה, בדומה לתוצאה של פס"ד סירוטה, מאפשרת לילדים לטעון לחזקת שיתוף בשם הוריהם שנפטרו, בניגוד לרישום בטאבו.