בפעם הבאה שמרכז השלטון המקומי יתלונן על בעיותיהן של הרשויות המקומיות ויניח את הבעיות לפתחה של הממשלה, כדאי לזכור כמה מן העובדות המובאות ב"דו"ח על הביקורת בשלטון במקומי", שפורסם היום (ד') על ידי מבקר המדינה.
המבקר, אליעזר גולדברג, מתאר על פני 500 עמודים את המתרחש בשורה ארוכה של רשויות - ערים גדולות וקטנות, מועצות מקומיות עשירות ועניות, מועצות איזוריות מרוחקות וקרובות. אם יש משהו המשותף כמעט לכולן, זהו ניהול לקוי, חובבני ולעיתים אף בלתי חוקי. עסק מסחרי שהיה מתנהל בצורה כזו, היה פושט את הרגל במהירות רבה.
הניהול הרשלני בא לידי ביטוי, בראש ובראשונה, בכך שרוב הרשויות אינן טורחות לגבות את כל המיסים המגיעים להן. התושבים חייבים מיליוני שקלים, לעיתים עשרות מיליוני שקלים - וכמעט לא נעשה נגדם דבר. במקביל, נקלעות הרשויות לגרעונות כבדים - אבל במקום לגבות את החובות מתושביהן, הן מעדיפות לדרוש מן הממשלה עוד ועוד כספים.
הגרעונות נוצרים לא רק בשל אי גביית המיסים המגיעים, אלא גם בשל פעולות בלתי אחראיות של הרשויות עצמן. בחלק ניכר מן הרשויות התגלו חריגות שכר, רובן בלתי חוקיות, אשר באו להיטיב עם נבחרי הציבור ומשרתיו על חשבון קופתו. בכמה מועצות, בעיקר במיגזר הערבי, הרגישו עצמם הנבחרים כה מורמים מעם, עד שפטרו את עצמם מן המיסים המקומיים, ודאגו לרפד את כיסי קרוביהם ומקורביהם - ולעיתים אפילו את כיסיהם שלהם - בכספם של הבוחרים.
נושא בולט נוסף בדו"ח שפורסם היום (ד') הוא הזלזול הנרחב בחוקי התכנון והבנייה. רשויות רבות אינן טורחות לאכוף חוקים אלו, ומאפשרות לעברייני בנייה לצאת בלא פגע. כמה מהן אף פעלו במיוחד על מנת להכשיר בדיעבד את החריגות. סוג דומה של רשלנות אנו מוצאים בתחום רישוי העסקים, שגם הוא מוזנח בידי רשויות רבות. התמונה הכללית היא של כל דאלים גבר: מי שמצפצף על החוק בקול רם מספיק ולאורך זמן מספיק, לא רק שלא ייענש, אלא גם יורשה ליהנות מפרי עבירותיו.
הסעות מסוכנות
הפרק המרגיז ביותר בדו"ח הוא הפרק הראשון. קשה להעלות על הדעת התנהגות מקוממת יותר, מאשר סיכון חייהם של ילדים נכים. ובכל זאת, זה מה שעשו מספר רשויות מקומיות, כאשר טיפלו בהסעתם של ילדים אלו לבתי הספר בשנת הלימודים תשנ"ח. משרד מבקר המדינה בדק את הנושא בעיריות תל-אביב, גבעתיים, לוד, פתח תקווה, ראש העין ורעננה, ובמועצות גני תקווה, רמת השרון ועמק לוד.
"ברשויות המקומיות שנבדקו הוסעו ילדים נכים - בהם בעלי נכויות פיזיות קשות - בכלי רכב שאינם רכבים בטיחותיים. ברוב ההסעות שניצפו הוסעו התלמידים בלא שנחגרו", דבריו הקשים של גולדברג. ועוד: "שתי רשויות מקומיות (גבעתיים ועמק לוד) כלל לא העסיקו בהסעות מלווים, כנדרש. שבע הרשויות המקומיות האחרות העסיקו רק בחלק מן ההסעות, רובם ברעננה ות"א, וכך הסעות רבות בוצעו בלא מלווה, אף שמדובר בתלמידים בעלי נכויות קשות".
לאחר תיאורים אלו, מתגמדים הליקויים המינהלתיים והציבוריים שחשפה הביקורת, אבל גם הם חמורים. חלק מן הרשויות התקשרו עם תחנות מוניות שלא העסיקו קציני בטיחות; חלקן התקשרו עם קבלנים שלא הציגו אישור על היותם מבוטחים; אחרות התקשרו עם קבלנים שלא הציגו ערבויות בנקאיות; ועיריות פ"ת ות"א היו נדיבות מאוד (על חשבון תושביהן), כאשר הסכימו לשלם תמורת הסעות יותר מהמחיר שקבע משרד החינוך.
ירושלים (1): ספורט מטופח
עיריית ירושלים נדיבה מאוד כלפי אגודות הספורט הפועלות בבירה, נדיבה מדי, כך עולה מדו"ח מבקר המדינה. האגודות, ובעיקר בית"ר ירושלים בכדורסל וקבוצות הכדורגל והכדורסל של הפועל ירושלים, מקבלות מדי שנה מאות אלפי שקלים - בתמיכה ישירה או בוויתור של העירייה על תשלומים שהן אמורות לשלם. הדבר גורם לנטל כספי ניכר על העירייה, למרות שמדובר באגודות המצויות בניהול פרטי ו/או בבעלות פרטית.
התמיכות אושרו בצורה חפוזה בידי חברי ועדת ההקצבות של העירייה, אשר קיבלו את פרטיהן - בלא הסברים כלשהם - יום אחד בלבד לפני שאישרו אותן. ואילו ועדת הספורט שמינתה העירייה ב-94', התכנסה בארבע השנים הבאות שלוש פעמים בלבד, ולא דנה כלל בנושאים כספיים.
הטבה נוספת שמקבלות הקבוצות הבכירות בירושלים מתבטאת בהיכל הספורט העירוני (כדורסל) ובאיצטדיון טדי (כדורגל). בשנה שעברה צבר היכל הספורט גירעון מצטבר של 459 אלף שקל, בעיקר משום שהפועל ירושלים לא שילמה את מלוא חובה תמורת השימוש בו. דמי השימוש, אגב, נמוכים מאוד: 3,701 שקל למשחק בליגה הלאומית ו-6,560 שקל למשחק בינלאומי. אין פלא, איפוא, שדמי השימוש ששילמה האגודה כיסו בשנים האחרונות פחות מ-15% מתקציבו של ההיכל. הקבוצה אף חייבת לעירייה 400 אלף שקל תמורת זכויות הפרסום באולם, ו-236 אלף שקל נוספים בגין דמי שימוש. אך למרות חובותיה לעירייה, קיבלה הפועל ירושלים ב-98' 1.2 מיליון שקל, ממנה ומגופים ציבוריים אחרים.
גם קבוצות הכדורגל מקבלות את האיצטדיון כמעט בחינם: 15,258 שקל למשחק. בית"ר והפועל אמורות לשלם את דמי השימוש בסופו של כל חודש, אך בפועל הן נמנעו מלעשות זאת פעמים רבות, ולפיכך המבקר דורש לגבות את דמי השימוש מראש בתחילת כל חודש. העירייה גם מממנת בעצמה את תיקון הנזקים המכוונים שגורמים האוהדים מדי שבת, למרות שהאגודות התחייבו לממן זאת.
העירייה הגדילה לעשות, כאשר מחקה לכל האגודות חובות פרסום במאות אלפי שקלים שהצטברו בשנים 95'-98', ופרסה להן ל-5-4 שנים את יתרת החובות, ועל כך אומר הדו"ח: "היקף החובות של האגודות לעירייה והנטייה למחוק חלק מהם, איננה תואמת את היחס הראוי לכספי ציבור". מדובר (בנתוני סוף 98') על חובות של בית"ר בסך 1.6 מיליון שקל, ושל הפועל בסך 581 אלף שקל. למרות כל ההקלות, עד סוף 99' לא נמצא פתרון של קבע לבעיית החובות של האגודות לעירייה.
ירושלים (2): איפה החניון?
קבלנים ודיירים שבנו וקנו בירושלים בשנים האחרונות לא ישמחו לשמוע, כי מיליוני שקלים ששילמו כ"כופר חניה", כלל לא שימשו למטרה לשמה נגבו, אלא נבלעו בתקציב הרגיל של העירייה. בשנים 90'-98' לא בנתה העירייה אפילו חניון ציבורי אחד, למרות שגבתה כופר חניה בסך 8.6 מיליון שקל. המבקר קובע: כופר החניה איננו "מס כללי שאין תמורה בצידו. לכן, על העירייה לפעול לקידום בניית חניונים אלו".
ממצא נוסף של המבקר: עיריית ירושלים גובה דמי כופר גבוהים מדי. התעריף של עיריית ת"א היה לפני שנה 36%-18% בלבד מן התעריף הירושלמי, כאשר מדובר בדמי כופר הנגבים מבעלי נכס למגורים, ו-47%-28% מן התעריף בנכס למסחר ומגורים. תעריף גבוה במיוחד משלמים יזמים הבונים במרכז ירושלים, וכך פוגעת העירייה במדיניותה שלה לעודד את הבנייה באיזור זה. גולדברג קובע: הכופר צריך להתבסס על עלות ריאלית של מקום חניה.
עוד התגלה, כי עד היום לא הצליחה העירייה לקבוע תעריף שונה לחניון עילי, ובשל כך נגבו סכומים שונים מיזמים שונים. "משרד מבקר המדינה רואה בחומרה רבה את התופעות של חוסר אחידות בסכומי כופר החניה הנגבה מאזרחים, ושל גביית כופר חניה בניגוד לכללים שנקבעו בוועדת הכספים. אלו תופעות פסולות, המנוגדות לכללי מינהל תקין", אומר גולדברג בחריפות שאינה שכיחה אצלו. הדברים יפים כנראה גם לגבי מקרים המפורטים בדו"ח, בהם התפשרה העירייה עם יזמים וגבתה מהם חלק קטן בלבד מכופר החניה שהיו חייבים.
אשדוד: חוסר יושר
הנושא המרכזי בפרק על עיריית אשדוד הוא טיפולה בתחום הנדל"ן. את הביקורת הקשה ביותר מותח גולדברג על התופעה הקרויה "ניוד זכויות בנייה", כלומר: מתן זכויות בנייה ליזמים מחוץ למרכז העיר תמורת העברת מגרשים במרכז לבעלות העירייה. המטרה המוצהרת היא פיתוח הרבעים המרוחקים יותר באשדוד, אך בפועל הניוד נעשה בלא כל קשר למטרה זו, הכשיר בדיעבד בנייה בלתי חוקית ואף התפתח מסחר בזכויות בנייה. בחלק מן המקרים השתמשה העירייה בטכניקה זו על מנת לשלם לקבלנים, על חשבון רווחת התושבים, מבלי לקבל הערכות שמאי בנוגע למגרשים הנדונים, ומבלי להביא לידי ביטוי את שוויין של העיסקאות בספרי העירייה.
בעיית הניוד מתקשרת ישירות לתופעה חמורה אחרת שחושף הדו"ח: אדריכל אשדודי אשר שימש כחבר מועצת העירייה, הכין תוכניות עבור יזמים ודחף לאישורן במועצה. באחד המקרים, קבעה שופטת בדימוס ששימשה כבודקת חיצונית, תוכנית בה היה מעורב אותו אדריכל הוגשה לוועדה המקומית במתכונת שונה מזו שהופקדה. היא כינתה זאת "כשל חמור" ו"חוסר יושר"; הפרקליטות, שבדקה את הנושא, סגרה את התיק. ואגב: חבר מועצה נוסף הפעיל בתחום הנדל"ן, היה מצוי גם הוא בניגוד עניינים.
משרד מבקר המדינה בדק 12 פרוייקטים למגורים שניבנו בעיר ב-95'-98', ובשלושה מהם - 25% - מצא שהוועדה המקומית אישרה תוכנית נקודתית שנועדה להכשיר בדיעבד בנייה בלתי חוקית. חריגות אחרות התגלו בהיתרים שניתנו לבניית דיור מוגן לקשישים: התוכניות איפשרו הקמת דירות בנות ארבעה חדרים - הרבה מעל להגדרה החוקית של "דיור מוגן". אין פלא, איפוא, שדירות כאלו נמכרו בשוק החופשי - אך העירייה לא עשתה דבר.
בנושא אחר: העירייה העניקה תמיכות לעמותות בניגוד לנהלים שקבע בג"ץ בעתירה שכוונה נגדה, ואף בניגוד לנהליה שלה. עמותות דת קיבלו קרקעות בלא שעמדו בקריטריונים שקבעה העירייה, מבלי לוודא שברשותן האמצעים הכספיים להשלמת הבנייה, ובדיעבד לא נעשה דבר כאשר מקצתן ביצעו עבירות בנייה. והשורה התחתונה של הדו"ח: "בכל התחומים שנבדקו נמצאו ליקויים חמורים, בעיקר בנושא תכנון ובנייה".
בית שאן: ניגודי אינטרסים
"אחדים מחברי מועצת העירייה השתתפו והצביעו בישיבות ועדת התמיכות ובמליאת המועצה בהן הוחלט, בין היתר, על מתן תמיכות למוסדות שהם עצמם עמדו בראשם או נמנו עם חברי הנהלתם", אומר הדו"ח על עיריית בית שאן. הללו טענו שכלל לא השתתפו בהצבעות - אך הפרוטוקולים מלמדים אחרת, וגולדברג אומר שיש לראות תופעה זו בחומרה. ליקויים התגלו גם בטיפול בפחת הגבוה של מערכת המים בעיר ובגביית סכומים נמוכים מן הדרוש תמורת צריכת מים למגורים.
טייבה: תביעות קש
"ליקויים חמורים ביותר" - כך מתאר גולדברג את שמצאו אנשי משרדו בעיריית טייבה. אין פלא שהעירייה הגיעה למצב בו ביקשה מבית המשפט לאשר לה הסדר נושים ולמנות לה נאמנים. חלק מן הממצאים גובלים לכאורה בפלילים, וסביר להניח שגולדברג יעביר אותם לבדיקתו של היועץ המשפטי לממשלה.
הממצאים החמורים ביותר נוגעים לפעולות תרמית לכאורה שעשתה העירייה, בניסיון נואש לגייס כספים לאור חובותיה הענקיים (90 מיליון שקל בסוף 98' בעיר בעלת 27 אלף תושבים - חובות שחלקם הוסתרו במתכוון בדו"חותיה הכספיים). באחד המקרים, הקים עורך דינה של העירייה חברת-קש, אשר קיבלה מלשכת ההוצאה לפועל בצורה כוזבת עיקול על 3 מיליון שקל מכספי העירייה. חלק מן הכסף הועבר לאותו עו"ד, והיתרה הועברה לעירייה, אשר הצליחה בדרך זו לעקוף את העיקולים שהוטלו עליה בידי נושיה.
במקרה אחר, שיתפה העירייה פעולה בהגשת תביעות כוזבות בשמם של עובדיה לבית הדין לעבודה. לאחר מכן הושגו "הסדרי פשרה", ו-21.4 מיליון שקל הועברו לחשבון משותף לעירייה ולעובדים: חלק מן הכסף הועבר לעובדים, חלק לעורך הדין הנאמן של העירייה, חלק לספקים ולהפועל טייבה, והיתרה - לעירייה עצמה. ושוב, המטרה היתה להתחמק מצווי עיקול שהוצאו לבקשת הנושים.
הדו"ח קובע כי העירייה לא התייחסה לתקציביה כאל מסגרת מחייבת, ולמעשה לא היו לה ופיקוח על הוצאותיה הכספיות. המצב הכספי הרעוע אף הביא להזנחת התברואה ולהעדר פיקוח נאות על עסקים - אך לא מנע הגדלה של 9% במספר עובדי העירייה בשנים 92'-98' וקבלת עובדים בכירים ללא מיכרז.
נהריה: הוצאות פרטיות
עיריית נהריה הוציאה 17 מיליון שקל בשנים 94'-99' להקמת פרוייקט "פארק הילדים", וזאת בטרם קיבלה את כל האישורים הדרושים. העירייה כלל לא טרחה לבדוק האם השטח מתאים להקמת הפרוייקט, לאור העובדה שהוא שוכן בסמוך למפעל בו יוצר אזבסט במשך שנים רבות. בסופו של דבר, לא ניתן היה להקים את הפרוייקט, וציוד שקנתה העירייה ב-5 מיליון שקל שוכב מזה ארבע שנים כאבן שאין לה הופכין.
ממצאים חמורים אחרים, אותם מכנה גולדברג "תמונה עגומה ביותר של מינהל בלתי תקין", התגלו בהתקשרויותיה של העירייה עם יזמים להקמת פרוייקטים. בין היתר, איפשרה העירייה להתחיל בהקמתה של מלונית עוד לפני אישור השינוי הדרוש בתב"ע, וזאת למרות שהפרוייקט נבנה בניגוד לתוכנית הקיימת. במקרה אחר, ויתרה העירייה על אגרות שהגיעו לה מיזמי פרוייקט למלון ודירות נופש, כולל על תשלומי חובה שאין היא רשאית לוותר עליהם.
עיריית נהריה גם העניקה לחלק מעובדיה - המנכ"ל, המהנדס, הגיזבר ומנהל אגף החינוך - הטבות שכר בניגוד לחוק. עובדים אחרים קיבלו אף הם תוספות שלא הגיעו להם, כגון תוספת התמדה ושעות נוספות גלובליות; אחרים נהנו מתנאי פרישה משופרים. משלחות של העירייה, ובהם לעיתים ראש העירייה, שנסעו לחו"ל קיבלו "קופה קטנה" של 3,000-1,000 דולר, אשר שימשו להוצאות פרטיות על חשבון הציבור. הנסיעות עצמן, מעיר גולדברג, כנראה לא היו נחוצות. וכדי שלא לקפח את התושבים מן השורה, התרשלה העירייה בגביית חובות ארנונה, שהיקפם עומד כיום על 37 מיליון שקל - 96% מגרעונה של העירייה.
קרית גת: חגיגת שיפוצים
את הפרק על עיריית קרית גת מסכם גולדברג במילים "בכל התחומים שנבדקו העלתה הביקורת ליקויים, חלקם חמורים במיוחד". הנה העיקריים שבהם.
* העירייה העסיקה בעל משרד פרטי לייעוץ כלכלי כמבקר פנים, למרות האפשרות לניגוד עניינים.
* ראש העירייה, אלברט ארז, ביצע בלשכתו ובידר הישיבות שיפוצים בעלות של 600 אלף שקל, למרות גרעונה של העירייה, בלא אישור המועצה וחודש בלבד לאחר שהסתיים שיפוץ קודם.
* העירייה העמידה לרשות עמותות קרקעות אותן חכרה מן המינהל ללא מיכרז ובדמי חכירה סמליים, וזאת בניגוד לנהלים ותוך קבלת מידע חלקי בלבד. על אחד המגרשים נבנה בית פרטי לרב העמותה.
* העירייה הקימה בית ספר חרדי ללא צורך: לחברי העמותה המפעילה אותו יש רק שבעה ילדים בגיל בית ספר. עמותות חרדיות ממשיכות להחזיק במבני גני ילדים, למרות שהעירייה דרשה לפנותם בשל מצוקת הגנים בעיר.
* סדרי ההתקשרות בין העירייה לבין החברה הכלכלית שלה היו לקויים. בין היתר, העבירה העירייה לניהול החברה בריכת שחייה, אשר הוחכרה תוך מתן יחס מועדף למפעיל שהתמנה לאחר מכן לדירקטור בחברה הכלכלית. העירייה שילמה לחברה עמלות של 85%-70% מדמי השכירות של חנויות בעיר, אך בניגוד למובטח לא השתמשה החברה בכסף כדי להעתיק את מיקומו של השוק העירוני.
* העירייה איפשרה למפעל סלטים לפעול בתחומה למרות שביצע בנייה בלתי חוקית ולמרות שהתגלו בו ליקויים תברואתיים.
* הפיקוח על הבנייה לא גילה בנייה בלתי חוקית, וכאשר זו כן התגלתה - לא עשתה העירייה דבר נגד העבריינים. העירייה פעלה בדיעבד להכשרת בנייה בלתי חוקית של סגן ראש העירייה לשעבר, ולא עשתה דבר נגד שכנו שבנה אף הוא בניגוד לחוק.
* במהלך הביקורת הבטיחה העירייה לתקן את הליקויים, אך בדיקת מעקב העלתה שלא כך נעשה.
רהט: ליקויי בטיחות חמורים
גם לגבי עיריית רהט, גולדברג אומר כי בכל תחומי הביקורת נמצאו ליקויים, חלקם חמורים. העיקריים שבהם:
* העירייה שילמה תחת שמות שונים תוספות שכר בלתי חוקיות.
* בשל אי הקפדה על ליקויי הבטיחות, נמצאו ליקויים חמורים במוסדות החינוך ברהט. רובם כבר תוקנו.
* העירייה הזניחה את חובתה לשמור על בריאות הציבור, והיא מאפשרת לרוב העסקים בתחומה לפעול בלא רשיונות.
* בחצרות הבתים הוצבו 110 תחנות תידלוק פנימיות, בניגוד לחוק, והן מהוות סכנה סביבתית. עוד ב-94' התחייבה העירייה בפני משרד הפנים לסלקן - אך עד היום לא עשתה דבר.
* ברהט מתבצעת בנייה בלתי חוקית בהיקף ניכר, אך העירייה אינה פועלת למניעתה.
אבו סנאן: טוב שיש אח
ראש מועצת אבו סנאן, עלי הזימה, דאג יפה לקרוביו - אך על חשבון קופת המועצה. אחותו קיבלה ללא מיכרז את ביצוע הסעות התלמידים, ובמקרה אחר זכה במיכרז גיסו (בעלה של אותה אחות). הסכום הכולל שקיבלו השניים: 83 אלף שקל. אחיו של הזימה, שהוא בעל חנות ביישוב, שילם ארנונה לפי שטח נמוך בהרבה משטחה האמיתי של החנות, ולא שילם כלל ארנונה בגין הקרוון בו התגורר. מאותו אח רכשה המועצה חומרי בניין בהיקף כולל של 345 אלף שקל, בלא לקבל הצעות מספקים אחרים; לכן אין פלא, שהיא שילמה במספר מקרים יותר ממחיר הספק. אח זה ואח נוסף של הזימה חייבים למועצה ארנונה בסך 28 אלף ו-15 אלף שקל.
גם ממלא מקומו של הזימה דאג לבני משפחתו. שניים מאחיו סיפקו למועצה שירותי הובלה ב-96 אלף שקל, והשלישי סיפק ייעוץ משפטי תמורת 170 אלף שקל; עו"ד זה אפילו לא דאג להסכם חתום בינו לבין המועצה. חברי מועצה ועובדי מועצה אחרים דאגו לעצמם, והמועצה הזמינה מכמה מהם עבודות ושירותים בעשרות אלפי שקלים.
שפיר: עובדים מאושרים
המועצה האיזורית שפיר העניקה למספר עובדים בכירים תנאי שכר בלתי חוקיים. מנהל התיכון המקיף קיבל שכר כפול מזה שהיה זכאי לו; מנהל אולפנה קיבל שכר של שתי משרות ואשתו קיבלה משכורת פיקטיבית של 1,000 שקל בחודש; מורה הועסק בחוזים מיוחדים שנוצרו עבורו בעת שהיה בחופשה ללא תשלום. אותו מורה פיקח על העסקת תלמידים בחופשה עבור המועצה, ועל פי הוראתו שולמו 2,200 שקל לאחד התלמידים - שכלל לא עבד. המבקר אומר: "תוצאות הבירור מעלות חשש לפגיעה בטוהר המידות... משרד מבקר המדינה רואה בחומרה רבה את דרך פעולתה הבלתי תקינה של המועצה בכל הקשור לעובד".
השיא שייך לאחד מחברי המועצה, שהיה חייב לה 65 אלף שקל בגין מיסים מקומיים. ב-97' הסכימה המועצה לקיים בוררות עם רעייתו בגין פיטוריה - 17 שנים קודם לכן - מתפקיד אם בית בפנימייה. האשה טענה, שהמועצה לא עמדה בהתחייבותה למצוא לה תעסוקה אחרת - אך גולדברג קובע שמעולם לא ניתנה התחייבות כזו. למרות זאת, פסקו הבוררים (חבר מועצה ועובד בחברה המועסקת בידי המועצה), כי לאשה מגיע פיצוי בסך 44 אלף שקל, והכסף ישמש לסילוק חלקי של חוב המשפחה למועצה. גולדברג קובע: קיים חשש שכל התרגיל נועד ליצור מקורות כספיים לכיסוי החוב.
חלק מההתקשרויות של המועצה עם קבלנים נעשו בניגוד לנהלים. על אחת מהן, עם קבלן לפינוי אשפה - בלא מיכרז ותוך תשלום גבוה מהמוסכם - נאמר בדו"ח ש"מבקר המדינה רואה בחומרה את הדרך הבלתי מוסברת והתמוהה של התקשרות המועצה עם הקבלן". ואילו התקשרותה של המועצה עם יזם להקמת שכונת מגורים על אדמות קיבוץ עין צורים נעשתה בלא אומדן של עלויות הפיתוח הקמת מבני הציבור, בלא תיעוד של ההכנסות וההוצאות בספרי המועצה ובלא פיקוח שלה על עבודות הפיתוח - אותן ביצע היזם לבדו וללא היתר בנייה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
