הגשם הראשון שירד בשבוע שעבר גבה מחיר דמים ביפו. בתים הוצפו, וילד בן ארבע טבע בתוך ביתו. תושבים אחרים הפסידו את כל רכושם, אשר נשטף על-ידי מי הגשמים מעורבים במי ביוב מצחינים.
שמענו בעלי תפקידים מסבירים, כי גם בשווייץ יש לפעמים שטפונות ועיירות שלמות נפגעות בעקבות הגשמים. נכון הדבר, ואין ספק שיד האדם על התחתונה בכל הקשור לאיתני הטבע. גשמי זעף שגורמים לשטפונות, סופות הוריקן או התפרצות הרי-געש, הם פגעי טבע שמכונים, ובצדק, כוח עליון. אבל, בתל אביב-יפו הסיפור שונה.
כאן מדובר בקריסת מערכת ביוב ישנה, אשר ידוע לכל העוסקים בדבר שאינה מסוגלת לנקז לתוכה את מי הגשמים. מצבה העגום אף מוכר היטב לאנשי האוצר. כולם גם יודעים מהו הפתרון הנחוץ - יש להשקיע כסף לא קטן במערכת ביוב חדשה. השקעה כזאת פירושה השקעה בתשתיות לאומיות, משום שלא פעם מדובר במערכת שחוצה גבולות מוניציפליים.
כאשר הבעיה הופכת להיות לאומית, האחריות לטיפולה עוברת לאוצר. אבל בעשור האחרון פקידי האוצר מספרים לנו שוב ושוב, כי פניהם נשואות למיגזר העיסקי. רק הוא ישקיע בתשתיות, ולא הממשלה. השאלה, האם משקיעים פרטיים בארץ או בחו"ל ישקיעו בתשתיות כמו מערכת הביוב של תל אביב-יפו, נשארת ללא מענה.
האוצר, מסיבות השמורות עימו, העדיף שלא לרדת לקטנות שכאלה, אלא חזר על התזה המופלאה, לפיה אין צורך שבתקציב המדינה תהיה הקצאת משאבים להשקעה בתשתיות, מכיוון שאת זה יעשה ממילא המיגזר העיסקי-פרטי. המעניין הוא, שהמנטרה הזו חזרה בכל הרכבי הממשלות שכיהנו בישראל בעשור האחרון.
מכאן, שמדובר בתפיסה כלכלית חוצת מפלגות, שלא נשענת, כמובן, על שום תיאוריה כלכלית מוכחת. פשוט היה נוח ונעים להקצות תקציבי מדינה מגוחכים לשירותים חברתיים כמו חינוך, בריאות ורווחה, וגם לתשתיות כמו תחבורה - כבישים, מחלפים, נמלי-ים ואוויר, רכבות עירוניות ובינעירוניות.
הדבר נכון גם לגבי דיור ציבורי לזוגות צעירים ומחוסרי דיור, ובניית מבני ציבור כגון כיתות גני-ילדים, בתי-ספר, מרכזים קהילתיים. שלא לדבר על טיפול במפגעים סביבתיים כמו אגני חימצון, אתרי פסולת ומערכות ביוב וניקוז - כולל נחלים שעולים על גדותיהם עקב תכנון הנדסי כושל.
היה ברור, כי החיסכון בטווח הקצר יביא לאסון בטווח הבינוני והארוך. לא היה ספק, כי מדובר במדיניות תקציב שגויה, שאינה קשובה לצרכים החברתיים של כל תושבי המדינה. ואכן, המדיניות הנהוגה מזה כעשור ויותר הגדילה פערים חברתיים, וזרעה תסכול וייאוש בקרב אוכלוסיות שונות, דבר ששיבש את המירקם של החברה הישראלית.
ראשי הממשלות השונות התעלמו מהכתובת על הקיר, והעדיפו להצביע על הישגיהם בתחום האינפלציה. הם בחרו להתפאר בריסון פעולות הממשלה שהקטין את הגירעון בתקציב המדינה, ואף דיברו על צמיחה נפלאה בעולם שכולו עושר ושלום.
אבל את האמת אי-אפשר להסתיר לאורך זמן. לא במקרה, אותו ילד בן ארבע שטבע גר בשכונת מצוקה. לא במקרה, הנפגעים הם אנשים קשיי יום, אוכלוסיות של עולים חדשים, משפחות חד-הוריות וערבים. אוכלוסיות כאלה קל להשתיק, להולך שולל, כי אין להן כוח לצעוק ולאיים. אין להן לובי בפוליטיקה הישראלית. השאלה כמה זמן ניתן להמשיך ולתעתע בכולנו?
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
