הם מתכוונים לזכויות יתר

אם כך, מדוע לוחץ האוצר לזרז אישורי בנייה ותשתית כשאין כוונה לזרז את הביצוע בשטח? משתי סיבות. ראשית, להסוות את הכוונה האמיתית - כוונת ריסון התקציב; שנית, להעניק זכויות עתידיות לבעלי קשרים.

הממשלה והרשויות המקומיות ניצלו תמיד את ענף המקרקעין במובנו הרחב לעסקי פרוטקציה. בשנים האחרונות קשה להעניק זכויות יתר. מכל צד מתגלים נודניקים: נפגעים ישירים פונים לבתי המשפט, אירגוני הסביבה מפעילים עורכי דין ומפגינים, והתקשורת חושפת עסקאות שמטרתן להעשיר עשירים על חשבון הפרט, הכלל והסביבה הפיזית.

בדומה לרשויות המקומיות, גם הממשלה אינה סובלת את המצב שבו אפשר להתנגד לכל תוכנית בנייה הרסנית. שר האוצר, סילבן שלום, והמנכ"ל שלו אוהד מראני, מתקשים להשלים עם עובדות כגון אלה: עצירת הבנייה בשיכון הצמרת הקרוי מרינה; בלימת הקמתם של קוטג'ים הקרויים דירות נופש; ערעור על מנהרת הכרמל מצד אנשים החוששים מפגיעה ישירה ברווחתם וברכושם; מאבק נגד הכוונה להקים מלון בדיוק בשפך נחל רקת בטבריה; תמיהה על כוונתו של אהוד אולמרט להפוך את השטח המיועד לפארק בהר נוף לשכונה צפופה בחסות משפחתו של הרב עובדיה יוסף.

לא זו בלבד שהאדונים שלום ומראני מעוניינים להסתיר את האמת שמאחורי התקציב הזעום המיועד לתשתיות שאיש אינו מפריע להניח, הם אינם יכולים לסבול מצב שבו יקומו אנשים סתם וינסו להגן על אחת השדרות היפות, החיות והצבעוניות בארץ - שדרות ירושלים ביפו. הם גם לא מסוגלים להבין, איך אנשים מכובדים הגרים בשכונת טלביה בירושלים מנסים למנוע הקמת רב-קומות, שיהרוס את אופייה של השכונה. על דעתם לא מתקבלת ההתנגדות של תושבי רמת אילן לבנייה בשטחים חקלאיים הסמוכים לאוניברסיטת בר אילן - בנייה שתכניס כסף ליזם אבל תוריד את ערך הרכוש שלהם.

מאחר שהשרים והמנכ"לים מבלים 24 שעות ביממה בישיבות בחדרים סגורים, הם אינם מודעים כלל לבעיות של איכות הסביבה. הם מודעים רק לבעיית מעמדם בעיני גדולי הכלכלה, כביכול, התובעים תקציב מקוצץ. לכן, הם מזדעזעים כאשר תושבים בכפר-סבא גורמים לעיכוב בפתיחת עוקף הוד השרון מפני שהכביש עובר 5 מטרים מבתיהם בלי הגנה אקוסטית. בלהטם לאשר בנייה ללא תכנון הם גם מתעלמים מהעובדה, שהכביש הנ"ל נסלל בניגוד לתוכנית המאושרת, שחייבה לסלול אותו רחוק יותר מבתי המגורים. זכויות מעניינות את העסקנים והפקידים רק כשיש מישהו שכדאי להם להעניק לו אותן.

אבל מאחר שלא נעים להודות באמת, מספרים סיפורי סבתא: בגלל הסחבת באישור תוכניות אי-אפשר לבנות את הארץ. אבל אין כוונה לבנות את הארץ. עובדה, מכלול תקציבי הבנייה והתשתית כמעט שלא יעלה בשנה הקרובה. אילו התעניינו בתשתית, היו מקציבים יותר כסף לסלילת כבישים ולאחזקת כבישים - נושא שאינו מותנה באישורים ובהתנגדויות.

ולא רק כבישים הם תשתיות. לפני ימים מספר התבשרנו על הכוונה לפטר חלק ניכר מעובדי רשות העתיקות. אולי מר שלום ומר מראני לא שמענו על כך, אבל גם אתר עתיקות משוקם הוא תשתית. שלא לדבר על תשתית הקרויה תשתית. שמענו זה עתה גם על הסתלקות משרד השיכון מביצוע עבודות פיתוח ביישובי הבדואים בנגב, מחוסר תקציב. קשה להניח שהירוקים יתנגדו לריכוז הבדואים בקומץ ישובים מסודרים, במקום שיתפזרו בכל רחבי הנגב ויהרסו את אופיו הייחודי. אפשר להביא עשרות דוגמאות לפרויקטים שאפשר להוציא לפועל מיד - בצורה מתוכננת וללא התנגדות - אם מוכנים להקציב לכך כסף. אבל האוצר אינו רוצה להגדיל את התקציב, אלא לזרות חול בעיניים ו... להעניק זכויות עתידיות במקום שבו ההתנגדות הצפויה מוכיחה, כי הזכויות שוות כסף - שווי חיובי לנהנה ושווי שלילי לניזוק.

ואם מדובר בזריית חול בעיניים, ראוי לומר כמה מילים על שילוב סיפורי הסבתא בעניין הסחבת בסיפורי מקס ומוריץ, בעניין התור הארוך של יזמים פרטיים המוכנים להשקיע כסף בתשתיות הארץ - אם רק ירשו להם. אין תור ארוך כזה. חברת דרך ארץ סוללת את חוצה ישראל רק מפני שהובטח לה שהכביש יופעל בתשלום אגרה, וגם הובטח לה פיצוי ממשלתי אם האגרה לא תספיק. אם היו מבטיחים ליזם אגרה על כל תלמיד בכיתה שהוא יבנה על חשבונו כביכול - היו נבנים בתי ספר. אבל מאחר שהחינוך מכוסה - בחלקו לפחות - מקופת הציבור, אין עדיין יזמים הבונים כיתות על חשבונם. הוא הדין במפעלי תשתית אחרים שהם בבחינת "מוצרים ציבוריים" שאינם נמכרים לקהל בשוק. אפילו רכבת שמוכרת כרטיסים נזקקת לתקציב ציבורי, מפני שאין לה סיכוי לעבוד ברווח.

בקצרה, הממשלה אינה מתכוונת לזרז את הצמיחה בשנה הבאה. הממשלה מעוניינת לשטות בציבור ולהעניק זכויות יתר לבעלי קשרים - על חשבון הציבור. כל אדם ישר חייב להילחם בכוונות הממשלה, בכנסת ומחוץ לכנסת.