והנישום משלם את מחיר הטעות

אליהו בן-סניור התקשר בעיסקת קומבינציה, ולהפתעתו קבע מנהל מס שבח, כי שווי המכירה הוא 7.34 מיליון שקל. אץ רץ בן-סניור, ובעזרת פרקליטו הגיש השגה על שומת המס. לשמחתו, הוקטן שווי המכירה לסך של 2 מיליון שקל, אולם בן-סניור לא הרפה. בערר שהגיש באמצעות פרקליטו, הוקטן שווי המכירה לסך של 1.57 מיליון שקל. שלשל בן-סימון לידי פרקליטו שכר טרחה נאה, וביקש ממנו לדרוש כי סכום זה יופחת משווי המכירה כהוצאה מוכרת.

דו-שיח שלא היה ולא נברא - "צר לי", אמר הפרקליט, "בית המשפט העליון פסק וקבע, כי רק השכר ששילמת לי בגין הסכם המכירה מוכר כהוצאה, ואילו השכר בגין הפחתת שווי המכירה ב-80% אינו מוכר כהוצאה".

ספק בן-סניור את כפיו ושאל: "כיצד ייתכן שעלי לשלם דמים לתיקון שומת העוולה שהוצאה לי, והוצאה זו אינה מוכרת כהוצאה לגיטימית?"

"אל תירא בן-סניור", השיב הפרקליט, "השבח הוא חלק מההכנסה החייבת במס הכנסה, ואנו נדרוש מפקיד השומה כי יכיר בה".

שמח בן-סניור למשמע הבשורה, ובדו"ח השנתי שהגיש ניכה מהכנסתו החייבת במס סך של 115 אלף שקל, ששילם לפרקליטו כשכר טרחה. לרוע המזל, סירב פקיד השומה להכיר בהוצאה, בנימוק המפתיע, כי מותר לנכות הוצאות הכרוכות בענייני מס הכנסה, להבדיל מענייני מס שבח. ערער בן-סניור על החלטה זו, והשופטת ברכה אופיר-תום דחתה את ערעורו בפסק דין מנומק היטב (עמ"ה 1008/00 אליהו בן-סניור נ' פקיד שומה ת"א).

א. לטענת בן-סניור, יש לחפש את פרשנותו התכליתית של הסעיף 17(11) לפקודת מס הכנסה, ולפיה יש להכיר גם בהוצאות משפטיות הנגזרות מהליכים מול מס שבח. המילים "והטיפול בקשר למס בכל הליכי השומה והערעור", המופיעות בסעיף, כוללים גם טיפול בענייני מס שבח. צעד ראשון בבדיקת פרשנות זו הינה משמעות המונח "מס" בפקודה - והכוונה למס הכנסה ומס חברות. כאשר המחוקק מגלה את כוונתו בבהירות וחד משמעית אין מקום לפרשנות שונה (ע.א 5246/91 גיבור סברינה).

ב. בן-סניור טען, כי משילוב המילה "ערר" עולה הכוונה, שהמחוקק כיוון גם לחוק מיסוי מקרקעין. גם טענה זו אינה נראית, שכן הכוונה הינה להליך המתנהל בפני הוועדה לקבילות פנקסים ע"פ סעיף 130(3)(1) לפקודה.

ג. בן-סניור טען, כי לנוכח סעיף 48ב לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), יש לגזור גזירה שווה בין מס שבח למס הכנסה לעניין סעיף 17(11) לפקודה. יש לקבל את טענת המשיב, כי סעיף 48ב לחוק מיסוי מקרקעין קובע את הזהות בין שני החוקים לעניין "שיעורי המס והזיכויים ממנו" (עמ"ה 6/97 ניר). שלב ניכוי ההוצאות הינו שלב ראשוני של הליך קביעת המס, שבו אין חפיפה בין הוראות הפקודה לבין הוראות חוק מיסוי מקרקעין. הליך התרת ההוצאות המתבצע בשלב זה לגבי כל חוק בנפרד.

ד. בן-סניור טען, כי סעיף 39(7) חל רק לגבי הוצאות שכ"ט, אשר הוציא הנישום "בקשר לרכישת הזכות במקרקעין ולמכירתה". לפיכך, הוצאות כפי שהוצאו במקרה דנן אינן מותרות לפי חוק מיסוי מקרקעין, אי לכך יש להתירן לפי סעיף 17(11) לפקודה. אכן ההוצאות דנן אינן ניתנות לניכוי לא דרך סעיף 39(7) ולא דרך סעיף 17(11) לפקודה.

המסר החברתי - אין לי כל ביקורת על דרך ההנמקה של בית המשפט. יש לי ביקורת חריפה על התוצאה שלפיה על הנישום לשלם מכיסו את ההוצאות הכרוכות בשומת בלתי נכונה, בלתי סבירה ובלתי צודקת. לטעמי, במקרים כגון דא על המדינה לשלם לנישום את כל הוצאותיו המשפטיות. אין להסתפק בהכרתם כהוצאה, שאז נושא הנישום במחצית העלויות (בהנחה ששיעור המס הוא 50%).

האם יעלה על הדעת, כי בחברה מתוקנת תגרום המדינה נזק לכיסו של הנישום (ועגמת הנפש), פקיד השומה יזכה לטפיחה על שכמו על מאמציו, והנישום ישלם את המחיר? התשובה לשאלה היא, כי אין לנו חברה מתוקנת.

המחבר הוא עורך הפורטל לנדל"ן ולמסים בישראל landtax.